תוקעים שלושים קולות אחרי קריאת התורה (תקיעות דמיושב): שלוש פעמים תשר״ת, שלוש פעמים תש״ת ושלוש פעמים תר״ת. אחר כך תוקעים בחזרת הש״ץ של מוסף, ובסוף התפילה משלימים למאה קולות.
תשר״ת = תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה. תש״ת = תקיעה, שברים, תקיעה. תר״ת = תקיעה, תרועה, תקיעה. הספק בגמרא היה מהי ה״תרועה״ שבתורה — שברים בינוניים או קולות קצרים — ולכן תוקעים את כל האפשרויות כדי לצאת מן הספק בוודאות.
תקיעות דמיושב הן שלושים הקולות שאחרי קריאת התורה, ובהן מברכים ״לשמוע קול שופר״ ו״שהחיינו״ — נקראות כך אף שהציבור עומד בהן. תקיעות דמעומד הן הקולות שבמוסף, בין ברכות מלכויות, זכרונות ושופרות, ובקדיש שאחריו — עד מאה קולות.
התוקע צריך לכוון להוציא את השומעים, והשומע לכוון לצאת. אסור לדבר מתחילת הברכות ועד סוף התקיעות, ואף לא בדברי תורה. מי שדיבר — לא הפסיד את התקיעות, אך עבר על דין המפסיק בין ברכה למצווה.
קו ההלכה של בית ההוראה — 02-5363333, מענה 24/6.