האם חולה שנזקק לאכול ואין נשקפת סכנה לחייו פטור מלצום בתשעה באב, ומה דינו של אדם שנעשה חולה מחמת הצום עצמו?
הגאון רבי יהודה גנס שליט"א
שאלה הלכתית מעשית שהובאה בפני מורנו הגאון רבי יהודה גנס שליט"א
דין חולה שאין בו סכנה בתשעה באב
שאלה: האם חולה שנזקק לאכול ואין נשקפת סכנה לחייו פטור מלצום בתשעה באב, ומה דינו של אדם שנעשה חולה מחמת הצום עצמו?
תשובה: הרמב"ן וה"שולחן ערוך" פסקו שחולה שאין בו סכנה הנצרך לאכול, אינו צריך לצום בתשעה באב, משום שבעת חולי לא גזרו רבנן. אולם המהרש"ל והט"ז הוכיחו מדברי רבנו תם, שחולה שאין בו סכנה הנצרך לאכול, חייב לצום בתשעה באב כביום הכיפורים.
והנה כתב בעל "הגהות מימוניות" בשם רבנו תם, שיולדת בתוך שלושים יום ללידתה, אינה צריכה לצום בצום גדליה, משום שבזמן הזה כשאין גזירת שמד, תלוי הדבר ברצון ישראל אשר לא קיבלו עליהם לצום בעת חולי. וכתבו המהרש"ל והט"ז שמדברי בעל ה"ההגהות מימוניות" עולה, שבתשעה באב אשר אינו תלוי ברצון ישראל, יולדת בתוך שלושים יום ללידתה צריכה לצום. ולכאורה ראייתם צריכה עיון, כיון שמדברי רבנו חננאל ועוד ראשונים עולה, שגם תשעה באב תלוי ברצון ישראל אלא שכבר קיבלו עליהם לצום בו לדורות, ואם כן נראה לכאורה שבמקום חולי לא קיבלו ישראל על עצמם לצום.
והגר"א הוכיח כדעת הרמב"ן שפסק שחולה שאין בו סכנה פטור מלצום בתשעה באב, מכך שהתירו אמירה לנוכרי בשבת בעת חולי, והתירו ליולדת את נעילת הסנדל ביום הכיפורים, והתירו סיכה לחולה שאין בו סכנה ביום הכיפורים, ואם כן משמע שלא גזרו שבות בעת חולי. וראייתו צריכה ביאור שהרי יש גזירות שבות שלא הותרו לחולה שאין בו סכנה בשבת, ולרוב הפוסקים שבות שעל ידי מעשה לא הותרה בשבת כמובא ב"שולחן ערוך" (אורח חיים שכח יז), ואם כן נמצא שאין מדמים גזירת שבות לחברתה.
ויש לעיין האם הרמב"ן וה"שולחן ערוך" התירו לחולה שאין בו סכנה לאכול בתשעה באב רק כשאין גזירת שמד על ישראל. ומלשון הרמב"ן שכתב: "דבמקום חולי לא גזרו רבנן", עולה לכאורה כי ההיתר חל דוקא שלא בשעת השמד, אך בשעת השמד כשחובת הצום היא מדברי נביאים, אין שייך לומר "לא גזרו רבנן". ולכאורה נראה שנחלקו בזה הטור והב"ח, שהרי הטור כתב בסימן תק"ן שתקופתו היא תקופת השמד, ואף על פי כן העתיק בסימן תקנ"ד את דברי הרמב"ן לדינא, מאידך הב"ח בסימן תקנ"ד ס"ו כתב להדיא שדברי הרמב"ן לא נאמרו בשעת השמד. אולם מסתימת שאר הפוסקים נראה לכאורה שדברי הרמב"ן נאמרו לגבי כל העיתים, והדברים צריכים עיון גדול. ואם נאמר שדברי הרמב"ן נפסקו רק שלא בשעת השמד, יש לדון כיצד עלינו לנהוג בשנה זו, שנת תשפ"ד, כאשר מראשית השנה ניטשת בארץ הקודש מלחמה עזה הן על הגוף והן על הנפש. ולפיכך יש לדון האם זמן זה נחשב כשעת שמד, שמחמתה יאסר על חולה שאין בו סכנה לאכול בתשעה באב.
לעניין הלכה למעשה כתב ה"משנה ברורה" שהכריעו האחרונים להקל בדבר. וכתב הרמ"א שנהגו היולדות להתענות כשאין להן צער גדול, ולכאורה הוא הדין בכל חולה שאין בו סכנה, אולם הרמ"א חתם שהמקל לא הפסיד. וכתב ה"משנה ברורה" שחולה חלוש אינו רשאי להחמיר על עצמו. וה"ערוך השולחן" כתב שבזמן הזה שנחלשו הדורות, אין ליולדות להחמיר על עצמן ולצום בתשעה באב.
והנה מבואר ב"שולחן ערוך" (או"ח שכח יז) שגדר חולה שאין בו סכנה הוא אדם שנפל למשכב או שמצטער הרבה וחלה כל גופו. ופשוט שאדם שנצרך לשכב מחמת עצם הצום ולא מחמת חוליו, אינו חשוב כחולה שאין בו סכנה. וכן מבואר ב"משנה ברורה" (תקנ"ד ס"ק נא), שגם אדם חלוש בטבעו המצטער מחמת הצום חייב לצום, ואם יאכל לא יראה חלילה בשמחת ירושלים.
אולם בעל ה"אגרות משה" (או"ח ד קיד) כתב שמי שנחלש מחמת הצום בחולשה גדולה מעבר לחולשה המצויה בצום, דינו כחולה שאין בו סכנה ופטור מלצום. ובדומה לכך, הובא בשם רבי ניסים קרליץ זצ"ל בספר "חוט שני" (שבת ח"ד רס"א) שאדם החש מחמת הצום בכאבים מתמשכים בראשו או בסחרחורת פטור מלצום. ולכאורה הדברים מחודשים, כיון שאדם זה אינו חולה אלא חלש או חש ברע מחמת הצום. ועל כל פנים פשוט שלעניין הלכה למעשה אין להקל בדבר בלא הוראת חכם.
קו ההלכה של בית ההוראה — 02-5363333, מענה 24/6.