בחור שגלל חרוסת מרובה בתוך חסה ואכלה — האם יצא ידי חובת מרור? דיון בדין ניעור החרוסת מהמרור ובחובת הרגשת טעם המרירות.
הגאון רבי משה אדלשטיין שליט"א
כי ישאלך
שאלה הלכתית מעשית שהובאה בפני הגאון רבי משה אדלשטיין שליט"א
האוכל מרור מבלי להרגיש בטעמו
שאלה: מעשה בבחור, שטעם החסה לא ערב לחיכו, והתקשה מאוד לקיים את מצוות מרור. לכן הוא נטל כמות גדולה של חרוסת, הניחה בתוך החסה, גלל את החסה כעין בלינצ'ס כשהחרוסת בתוכה, ואכל את המרור באופן זה. ולפיכך התעוררה השאלה, האם יצא ידי חובת אכילת מרור או שמאחר שהחרוסת ביטלה את טעם המרור, הוא לא יצא ידי חובה?
תשובה: הובא בגמרא (פסחים קטו ע"ב) שאין להשהות את החרוסת בתוך המרור, כדי שמתיקותה לא תבטל את מרירותו. וכתב הטור (סימן תעה) בשם רבנו יונה, שלכן יש לנער את החרוסת מהמרור, כדי שלא תבטל את טעמו. וכן כתב המהרי"ל (סדר ההגדה אות לג), אך הביא כי המהר"ש לא חש לזה והיה מחלק למסובים מרור עם חרוסת מרובה.
ולהלכה כתב ה"שולחן ערוך" (סימן תעה סעיף א) שינער את החרוסת מהמרור. ויש לברר האם יש צורך להקפיד לנער את כל החרוסת. הלבוש (שם) כתב לנער את החרוסת עד שלא יישאר ממנה כלום על המרור, ומבואר מדבריו שאין שום מצוה באכילת החרוסת. וכן כתב ה"דרכי משה" וזו לשונו: "ויש נוהגים שלא לאכול בערב פסח אפילו פירות שעושין מהם חרוסת, וזהו שיבוש כי אין החרוסת באה לאכילה, שנאמר שנצרך לאכלה לתיאבון" (אורח חיים סימן תעא סעיף ה). וכן כתב הרמ"א (סימן תעא סעיף ב).
וה"ויגד משה" (סימן כו אות יח) הקשה מלשון הלבוש (סימן תעא סעיף א), שכתב שאין מצוה לאכול את החרוסת, וכל מטרתה לבטל הארס שבמרור שלא יזיקנו, ואדרבה אסור לאכול הרבה ממנה (עם המרור, גר"ז), ויש לנערה כדי שלא תבטל את טעם המרור, ואם כן למה לא יאכל פירות בו ביום. ומשמע מכך שכל האיסור הוא שלא לאכול חרוסת מרובה, אבל מותר לאכול מעט ממנה, ואילו לעיל הובא שהלבוש כתב להסיר את כל החרוסת לחלוטין, וצריך עיון.
ונראה לומר שוודאי שלמצווה לכתחילה, יש לנער את כל החרוסת כמבואר בלבוש (סימן תעה סעיף א), אלא שאם נשאר מעט חרוסת אין בכך איסור כיון שעדיין מורגש טעם המרור. אבל אסור להותיר הרבה מהחרוסת, כיון שבכך היא מבטלת את טעם המרור לחלוטין. ומטעם זה הובא ב"חוט שני" (עמוד רה) ובעוד פוסקים, שאין חשש בורר בניעור החרוסת בליל הסדר שחל בשבת, כיון שנותר מעט ממנה על גבי המרור.
אולם ב"אורחות רבנו" (חלק ב אות עב) הובא, שבעל ה"קהילות יעקב" היה מניח מעט חרוסת על ה'חריין', ואוכל אותם יחדיו. וכן הובא בספר "תורת המועדים" כי רבי חיים קניבסקי זצ"ל נהג להותיר מעט חרוסת על גבי המרור, כדי לקיים את מצות אכילת החרוסת. ומבואר מכך שסברו שיש מצוה באכילת החרוסת, וכן משמע מכמה ראשונים ומה"פרי מגדים" (משבצות זהב סימן תעה ס"ק ז). ובסוף ספר "משמרת שלום" האריך בזה (הוספה סימן לה), ואכמ"ל.
התבאר מפשטות ה"שולחן ערוך" והפוסקים, שהמצוה היא רק לטבול בחרוסת, ואדרבה יש להסיר את כל החרוסת כדי שלא לבטל את טעם המרור. אך יש הסוברים שיש מצוה גם באכילת החרוסת, אבל על כל פנים ודאי שאין להותיר הרבה ממנה, כדי שלא תבטל את טעם המרור.
ולא התבאר להדיא ב"שולחן ערוך" ובפוסקים מה הדין בדיעבד, האם כשאכל את המרור עם חרוסת מרובה יצא ידי חובה. ומצאתי בשו"ת "תורת חסד" (אורח חיים סימן מט) שכתב שלכתחילה יש לנער את החרוסת, כדי שלא תבטל את טעם המרירות, אבל בדיעבד כל שמרגיש שלא התבטל טעם המרירות יצא ידי חובה.
ויש לומר שלא יצא מטעם נוסף, שהרי הובא בגמרא (שם) שהבולע מרור לא יצא ידי חובה. וביאר הרשב"ם כי טעם הדבר הוא משום שיש צורך להרגיש את טעם המרור זכר ל"וימררו את חייהם" (שמות א יד). וכן כתב ה"שולחן ערוך" (סימן תעה סעיף ג). ומבואר שאפילו כשיש למרור טעם מר, היות ובלע אותו מבלי להרגיש את מרירותו, לא יצא ידי חובה. והוא הדין אם אכל את המרור עם חרוסת מרובה, שאפילו אם טעם המרור לא התבטל מצד עצמו, אך כיון שלא חש במרירות לא יצא ידי חובה. ולפי זה עולה בנידון דידן כי אם הבחור הרגיש את טעם המרור בפיו יצא ידי חובה, אבל אם לא הרגיש את טעם המרור מחמת ריבוי החרוסת, לא יצא ידי חובה.
העולה לעניין הלכה למעשה, שיש לנער את החרוסת מהמרור. יש המקפידים לנער את החרוסת לחלוטין ויש שמותירים ממנה מעט, אך אסור להותיר על המרור חרוסת מרובה. ובדיעבד אם הותיר חרוסת מרובה, אם הרגיש את טעם המרור יצא ידי חובה, ואם לא הרגיש את טעם המרור לא יצא ידי חובה.
קו ההלכה של בית ההוראה — 02-5363333, מענה 24/6.