האם מותר לזקן או חולה שאינו יכול ללעוס מצה לפוררה ולבלוע אותה עם מים? דיון מעמיק בדין ביטול טעם מצה, השריית מצה ביין, ודעות הראשונים.
הגאון רבי ניסן משה גראס שליט"א
כי ישאלך
שאלה הלכתית מעשית שהובאה בפני הגאון רבי ניסן משה גראס שליט"א
בליעת מצה מפוררת עם מים
שאלה: אבי הוא מבוגר וחולה ואינו יכול ללעוס את המצה, ולכן הוא רוצה לאכול אותה מפוררת, האם מותר לו לבלוע אותה עם מים?
תשובה: מבואר בגמרא (פסחים קטו ע"ב) כי אפילו למאן דאמר מצוות אין מבטלות זו את זו, אין זה אלא בדאורייתא בדאורייתא או בדרבנן בדרבנן, אבל בדאורייתא ודרבנן אתי דרבנן ומבטל לדאורייתא. ולכן אילו מרור היה דאורייתא היו יכולים לאכול מצה ומרור יחד. ויש לבאר מדוע כששתי המצוות מדאורייתא אין הן מבטלות זו את זו, הרי חריפות המרור מבטלת את שם המצה, והמצה מבטלת את טעם המרירות, והרי זה כבלע מרור שלא יצא. ובגמרא מוכח שכאשר שתי המצוות מדאורייתא אין הן מבטלות זו את זו.
והנה הראשונים מביאים כי הרמב"ן חלק על הרשב"ם והתוספות וסבר שמצוות מבטלות זו את זו, לא משום שטעם אחד מבטל את משנהו, אלא שמשום מעלת המצוה תיקנו לעשות כל מצוה בפני עצמה. ודרבנן ודאורייתא הרי הן כרשות לגבי מצוה ומבטלות זו את זו. וכן הובא בחידושי רבנו דוד ובמהר"ם חלאוה בשם הרמב"ן. וגם המאירי כתב כן וזו לשונו: "ועניין ביטול מצוות זו את זו לאו ביטול טעם הוא, שהרי אין הטעם בטל בכך, אלא שחיבוב מצוה מצריך שלא לערב טעם אחר עמו, אלא אם כן היא טעם מצוה שכמותה או חמורה ממנה. ומכל מקום, כל שהוא דרך אכילתו, אין בו ביטול ואין טענה מכאן לאסור שלא לטבול אכילת המוציא בתבשיל, אדרבה כך היא אכילתו וכך היא הידור לו" (בית הבחירה פסחים קטו ע"א). ולכאורה משמע שזו מחלוקת במציאות האם הטעם בטל או לא, ולדעת הרשב"ם והתוספות הטעם בטל, ואילו לדעת הרמב"ן והמאירי אין הטעם בטל.
אך נראה באמת שיש מקום לומר, שכאשר התבטל מעט מהטעם בפה בעת האכילה, לית לן בה דליכא קפידא, ורק כשמתבטל הטעם לפני שנכנס לפה, וכגון מצה שבישלה או שטחן מצה ומרור יחדיו, אבל כשמכניס את המצה והמרור לפיו כשטעמם עדיין בהם בשלמות, אין פגם בכך שבעת הלעיסה מתבטלים מקצת הטעמים, וזאת משום שכל שהוא כדרך אכילתו ליכא בו משום ביטול טעמים. וזו עצם סברת הרמב"ן, והתוספות מודים לדבריו, אבל כל זה כאשר שתי המצוות מדאורייתא או ששתי המצוות מדרבנן, אבל כאשר רק אחת מהן מדאורייתא, כיון שמחמת חיבוב המצוה אין לערב בה טעם אחר של רשות, לא חשוב הדבר דרך אכילה שלא יבטלה. וזאת משום שאין אוכלים רשות ומצוה בהדי הדדי, ולכן גם ביטול מקצת הטעם נחשב לביטול טעם אף בעת האכילה, שהרי אין להחשיב את הדבר כדרך אכילתו. ושפיר כתבו התוספות שהמצה מבטלת את המרור, והמרור מבטל את המצה. ולפי זה יכולים להשוות את דברי הראשונים ולומר שוודאי דבעלמא ליכא משום ביטול טעם דהוי דרך אכילתו, אך משום חיבוב מצוה אי אפשר להחשיב את הדבר כדרך אכילה, ולכן יש ביטול.
והנה התוספות (פסחים קיד ע"א ד"ה אע"פ) הקשו מדוע החרוסת של רשות אינה מבטלת את המרור של מצוה? ותירצו שכיון שכל עיקר המרור ניתקן רק בטיבול בחרוסת משום המרירות, לא מיקרי ביטול בכך. ונראה שכונתם שכיון שתקנת החרוסת באה לצורך המרור, היא טפלה אליו ואינה מבטלת אותו, והרי זה כמו מצה מתובלת שאין בה משום ביטול טעם מצה כשמתובלת מעט, כפי שכתבו התוספות (שם קטו ע"א ד"ה אתי). ולמדנו מזה שכל שבא לצורך המצה או המרור, הריהו נטפל אליהם ואין בו חשש ביטול. וכן מוכח מהגמרא (פסחים מא ע"א) המבארת שיוצאים ידי חובת מצה ברקיק שרוי. ונחלקו הראשונים האם יוצאים ידי חובת מצה גם ברקיק שרוי ביין. ה"בית יוסף" (אורח חיים סימן תסא) הביא בשם הרוקח שזקן או חולה שאינו יכול לאכול מצה יבשה, רשאי להשרותה ביין. וכן הביא ה"שער הציון" (סימן תסא ס"ק ט) בשם רבנו מנוח שכתב כן (פ"ח ה"ו) בשם רש"י, וכן צידד המהר"ם חלאוה (ע"ש ס"ק ל). וה"מגן אברהם" (שם) דקדק מדברי הראשונים שמותר להשרות את המצה רק במים, ולהלכה כתבו האחרונים להחמיר גם בדיעבד אלא אם כן הוא זקן או חולה ואינו יכול להשרות את המצה במים אלא ביין. וגדר המחלוקת הוא אם יין מבטל את טעם המצה, אבל מים בוודאי אינם מבטלים את טעם המצה.
וה"שער הציון" (שם ס"ק כט) תמה מאוד מאי שנא מהא דאמרינן "לשין עיסה ביין ושמן ודבש", ולולי דין לחם עוני היה יוצא בעיסה זו ולא אמרינן דליכא טעם מצה. וכתב שיתכן שלאחר האפייה הדין שונה, כיון שעיסה שנילושה כך היא פת מתובלת ושם מצה עליה, מה שאין כן לאחר האפיה שטעמה מתבטל על ידי ששורים אותה ביין. ופשוט שמכך שהתירו לחולה, מוכח דלא אמרינן אתי יין דרשות ומבטל למצה, אף על פי שמצוות מבטלות זו את זו וכל שכן רשות, ואף על גב שטעם היין חזק. ואפשר דדמיא למרור שאפילו כשהוא מין בשאינו מינו מבטלים זה את זה, ועל כורחך שכיון שההשריה נעשתה לצורך המצה כדי שיוכל לאוכלה, אין בכך דין ביטול מצוות כל שיש במצה טעם מצה. ולכן תמוה מאוד מה שהובא בהגהות לספר הרוקח בשם שו"ת "בית יעקב" (סימן סט) שתמה על הרוקח למה יין הרשות לא יבטל את מצת המצוה. ותירצו שלדעת הרוקח מצוות מבטלות זו את זו, אבל רשות לא מבטלת מצוה ושלא כדעת התוספות. והדברים תמוהים שהרי לא מצינו אחד מהפוסקים שחשש לכך לעניין הלכה, וקיימא לן דגם רשות מבטלת מצוה כנ"ל, ולכן מצת הרשות הנאכלת לאחר שיצא ידי חובת מצה מבטלת את המרור, ואם כן יש להקשות למה מותר לזקן או לחולה לשרות את המצה ביין, אלא ודאי כמו שביארנו שכל שהוא לצורך קיום מצות מצה הריהו טפל למצה ואינו מבטלה.
ונראה כי הוא הדין לגבי האוכל מצה יותר מכשיעור, ומוסיף מצת רשות על מצת החובה, שכיון שהכול לצורך קיום מצות מצה, הכול טפל למצה ואין בהן משום ביטול. ועיין בזה ב"מגן האלף" (סימן תעה ס"ק א), בשו"ת "התעוררות תשובה" (סימן רסז) ובשו"ת "מנחת שלמה" (סימן צא). וכבר ביארנו כי גם לדעת הרשב"ם הסובר כי הטעם שהמצוות מבטלות זו את זו הוא מפני שהמרור מבטל את טעם המצה, מכל מקום כששתי המצוות מדאורייתא, ליכא דין ביטול דכולהו קיום מצוות נינהו. נמצאנו למדים כי סבירי ליה גם כן כסברת הרמב"ן, שמשום מעלת המצוה וחיבובה אין לערב בה מצוה מדרבנן או רשות, ורק בכהאי גוונא יש דין ביטול, ואם כן הוא הדין בכל עירוב לצורך מצוה דאורייתא, שהכול טפל למצוה ואין בה דין ביטול כלל.
ויש לעיין האם מותר לזקן או לחולה לפורר המצה לפירורים דקים ולבלוע אותם עם מים. ובספר "נטעי גבריאל" (פרק לז) הובא בשם שו"ת "בנין ציון" (סימן כט) שמותר לעשות כן, וכן העתיק ה"פסקי תשובות" (סימן תסא אות ו) בשמו. אולם הדברים לא הוזכרו בשו"ת "בנין ציון", וכתב שם רק שמותר לאכול מצה מפוררת, ולא הזכיר שמותר לבלוע אותה עם מים. ומדברי ה"שערי תשובה" (אורח חיים סימן תסא) בשם ה"ברכי יוסף" וה"ביאור הלכה" (ד"ה יוצא אדם) שלא יעצו ללגום מעט מים כשמתקשה לבלוע את המצה, משמע קצת שיש לחוש לזה כדלקמן. וכן הובא ב"אורחות רבנו" (ליל הסדר אות ס"ו) שחולה שקשה לו לאכול מצה, יטחן אותה ויבלע אותה מפוררת בלי מים.
ולכאורה יש מקום לומר שדוקא כששורים את המצה במים הם נעשים טפלים למצה, ואין המים של רשות מבטלים את מצת המצוה, אבל כשלוגם מים בעת אכילת המצה, אולי יש לחוש שהמים של רשות מבטלים את מצת המצוה. ובשלמא לסברת הרשב"ם והתוספות, שמצת הרשות מבטלת את טעם המרור, וכן שהמרור מבטל את המצה מפני חוזק מרירותו, אבל בעלמא מין בשאינו מינו אינם מבטלים זה את זה כמוכח מהסוגיה בזבחים (עח ע"א), אתי שפיר דמים אינם מבטלים את המצה. אבל לסברת הרמב"ן והמאירי שאין לערב דבר רשות במצוה מפני חיבוב המצוה, משום מעלת המצות תיקנו לעשות כל מצוה בפני עצמה. ולפי דבריהם יש לומר שאורז לא מבטל חיטה, וכיון שהעיסה נעשתה כן וטעמה דגן, שם מצה עליה כמו במצה מתובלת או שרויה. ואם כן יש לומר שכאשר מכניס מים לפיו, אזי המים של רשות מבטלים את המצה.
ונראה להקל על פי דברי התוספות (פסחים קטו ע"ב ד"ה ידי מצה), שהקשו מדוע יוצא ידי מצה כשבלע מצה ומרור יחד, הרי כיון שאין במרור זה מצוה מדרבנן, אם כן יבטל המרור את המצה שעמו. ותירצו שלא שייך ביטול אלא כשלועס אותם יחד שאז מבטל טעם אחד את משנהו, אבל כשהם שלמים אפילו יהיה אחד יותר מהשני אין הוא מבטלו. ועל כורחך שזה גם לסברת הרמב"ן והמאירי, ואם כן כיון דהכא אינו לועס אלא בולע את הפירורים, ליכא בזה משום ביטול. אולם הלועס את המצה יש לו לחוש שלא לשתות מים באמצע, כדי שלא יבוא המים של רשות ויבטלו את המרור. ואפשר דדוקא כשתרווייהו על ידי לעיסה אמרינן דאחד מבטל את חברו, עיין שם.
לעניין הלכה יש להקל לזקן או לחולה המתקשים לבלוע פירורי המצה, לבלוע אותם עם מים. אך אם לועסים את המצה, נכון להיזהר שלא לשתות מים באמצע האכילה.
קו ההלכה של בית ההוראה — 02-5363333, מענה 24/6.