מוצרים עם תערובת חמץ שנמכרו לגוי

האם ראוי להימנע לאחר הפסח מאכילת מוצרים שנמכרו במכירת חמץ? דיון מעמיק בתוקף מכירת חמץ בזמננו ודעות הפוסקים.

הגאון רבי אליהו מרכוס שליט"א

כי ישאלך

שאלה הלכתית מעשית שהובאה בפני הגאון רבי אליהו מרכוס שליט"א

מוצרים עם תערובת חמץ שנמכרו לגוי

שאלה: האם ראוי להימנע לאחר פסח מאכילת קמח או שאר מוצרים שיש בהם תערובת חמץ, כגון וויסקי או קורנפלקס, וכן נורופן, שנמכרו לגוי במכירת חמץ?

תשובה: מנהג נפוץ להחמיר שלא לאכול לאחר הפסח חמץ שנמכר לגוי. אכן נראה שגם מי שמחמיר שלא למכור בעצמו חמץ במכירת חמץ, אינו מוכרח להחמיר לאחר הפסח באכילת חמץ שנמכר. ונרחיב על כך.

יסוד ומקור מכירת החמץ הוא מתוספתא מפורשת, שנפסקה ברא"ש וב"טור" וב"שולחן ערוך" (סימן תמח סעיף ג) בלא חולק, ובוודאי שמועילה מעיקר הדין. אלא שכתוב ב"מעשה רב" שהגר"א הקפיד שלא לאכול חמץ שנמכר, מפני שהמכירה גרועה. וכן החמירו רבי עקיבא איגר וה"חזון איש". וכן מבואר ב"אליה רבה" שאין לסמוך על המכירה לכתחילה כשאינו מוציא את החמץ מהבית, וב"תבואות שור" החמיר משום שנוגע באיסור מן התורה של בל יראה, ואין לסמוך בדאורייתא על הערמה.

אכן ב"שולחן ערוך" (שם) כתב שהמכירה מועילה אף כשידוע שהגוי לא יגע בחמץ אלא יחזירנו לבעלות כמות שהוא לאחר הפסח. וה"משנה ברורה" (שם) האריך בפרטי המכירה ולא הזכיר שיש בה איזה פקפוק, או שיש הידור שלא לסמוך עליה. ובזמננו יש לומר שכולם יודו שאין צורך להחמיר, כיון שמבחינת דיני המכירה אין שום גריעותא, שאין אנו מוכרים באופן שהיה מצוי בזמנם, שכל אחד מכר לשכנו הגוי באחד או שניים מהקניינים כפי הבנתו, מבלי להסביר לגוי את מהות הקניין, אלא עושים מכירה כללית על ידי בית דין חשוב עם כל דרכי הקניינים, על פי נוסחאות מדוקדקות שניסחו גדולי הפוסקים.

ומבחינת טענת ה"תבואות שור" שיש הערמה במקח, הרי בזמננו מקפידים למכור לגוי שלימדוהו והסבירו לו שהכול שייך לו לעשות בו כרצונו, ומסבירים לו שוב בשעת המכירה שהמכירה גמורה וחלוטה. ואכן אירע כמה פעמים שבא באמצע פסח לקחת את החמץ שקנה, ונתנו לו לקחתו בלי שום מניעה. ואם כן מצד הקונה אין הערמה.

ואף מצד המוכר אין כל הערמה, שהרי אינו מחויב לתת לגוי את החמץ בחינם, אלא מוכר לגוי את החמץ על מנת שיפרע כפי שוויו על פי שומת בקיאים. ואדרבה, הרבה פעמים המוכר היה מאוד שמח אם הגוי היה קונהו ממנו בשוויו, כגון בחנות שהיה שמח למכור את כל סחורתו כאחת. ושונה הדבר מהיתר מכירה שהחקלאים אינם מוכנים כלל שהגוי יקח את השדה שמכרו לו אף אם ישלם את שוויו, וכן הגוי הקונה את הקרקע יודע שאינו יכול לקחת אותה, מפני שעל פי חוק אסור למכור לגוי שדות והמכירה אינה תקיפה.

וכן אין לחוש לכך שהחמץ שנמכר נשאר ברשות הישראל, שהרי אין לגוי כל מניעה מלקחתו משם, שהרי כותבים בשטר המכירה היכן נמצא המפתח של מקום החמץ. ואין לטעון שמוכח שהגוי אינו מתכוון לקנותו מכך שאם יישרף החמץ הרי יעשה הגוי כל מאמץ שלא לשלם עליו, שכן יש לומר שאף באופן שלא עשו ביטוח בחברת ביטוח, וחושב על כך שקנייתו עלולה לחייבו בנזקים, לא שווה לו להפסיד את הסכום המכובד שמקבל עבור כך שבא למכירה, כשבטוח שלא יתבעו אותו על נזקים, שהרי כבר מאות שנים מוכרים חמץ ומעולם לא תבעו את הגוי, ואם יתבעו עכשיו פעם אחת, אף אחד לא יסכים לקנות לעולם, וכפי שמתירים בהיתר עיסקא כשהמלווה בטוח שהלווה לא יישבע שנפסד. ומטעם זה אין לחוש שהגוי אינו מוכן להסתכן שלא יקנו ממנו את החמץ בחזרה, ובפרט שמסכמים עמו בשעת המכירה שישוב במוצאי פסח כדי למכור בחזרה.

ואכן רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל ורבי ניסים קרליץ זצ"ל הצריכו שיהיה למכירה תוקף על פי חוק, כיוון שאם לא כן יחשוב הקונה, וכן חלק מהמוכרים, שלא חלה המכירה. ורבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל חלק על כך. ובזמננו בהרבה בתי דין כותבים שהכול תקף על פי חוק, וב"תשובות והנהגות" (חלק ג סימן קטז וחלק ה סימן קח) כתב שבית הדין של העדה החרדית כותבים בשטר בפירוש שאין לגוי אפשרות לטעון שהמכירה אינה תקפה על פי חוק. והוסיף רבי מאיר שמואלביץ זצ"ל שאין מקום לפקפק כלל על מכירת החמץ, שפשוט שהיא חלה לגמרי כשחתם על שטר מפורש, ודברים שבלב אינם דברים, ולא שמענו מעולם בשום בית דין שיקבלו טענה של אדם שהזיק חמץ שנמכר וחזר לבעלים לאחר הפסח, כשיאמר "קים לי" שהמכירה לא חלה, ואפילו שטענת קים לי מועילה אף על דעות שלא נפסקו.

ואמנם עדיין יש מקום להחמיר שלא למכור חמץ לפני פסח ולהניחו בביתו, משום חומרת האיסור מן התורה של בל יראה, כמבואר ב"תבואות שור" וב"אליה רבה". אך לקנות לאחר הפסח מחנות ובית חרושת שמכרו את חמצם על ידי בית דין, אין כל חשש לכאורה, שהרי חמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדרבנן, ואין מקום להחמיר בזה חומרות שמא המכירה לא נעשתה כראוי ובהערמה, ובפרט שהם חששות רחוקים כנ"ל. וכן הורה רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל שאף המחמיר שלא למכור לפני הפסח מחשש איסור מן התורה, יכול לאחר הפסח לאכול מה שנמכר, שהוא רק מדרבנן, ורק שהוא החמיר לעצמו. ונראה שאף אם המוכר הוא אדם שאינו שומר תורה ומצוות, אין חשש הערמה כשיודע שלא יפסיד מהמכירה, שהרי אם ירצה הגוי לקנות בשוויו, המוכר ישמח. ואף אם החילוני אינו מבין מה הוא עושה, כבר כתב רבי משה פיינשטיין זצ"ל ב"אגרות משה" שאף אם המוכר מומר וממשיך למכור בחנותו חמץ בפסח, מכל מקום מכירת החמץ שעשה אינה מתבטלת, כיון שעשה מכירה אצל הרב, ואף אם בלבו לא התכוון, דברים שבלב אינם דברים. וכן היא דעת רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל.

בנוסף, מצינו ב"משנה ברורה" (סימן תמט ס"ק ה) שחמץ שלא נמכר ויש בו ספק אם הוא של גוי או של ישראל ועבר עליו הפסח, נחלקו הפוסקים האם הוא מותר רק בהנאה, או שמא מותר גם באכילה משום ספיקא דרבנן לקולא, ולא הכריע. ומבואר בכך שיש צד שאפילו בספק שקול שמא לא נמכר כלל, מותר לאחר הפסח. ואם כן, כל שכן בענייננו שבא לקנות אחרי פסח חמץ שיש צדדים מרובים שנמכר כדת וכדין, כנ"ל. ויותר מזה כתב בספר "הלכות חג בחג" בשם ה"חזון איש", שכיוון שהמוכר בחנות מכר חמצו על פי בית דין, אין מקום לקנוס שלא לאוכלו כשעבר עליו הפסח.

ואם כן, כיוון שהחששות של הפוסקים הנ"ל שהמכירה אינה מתבצעת כראוי בדיני חושן משפט, או שהיא רק הערמה, כמעט אינם קיימים בזמננו, ואף אם היו קיימים, ה"משנה ברורה" הביא צד שבספק מותר באכילה, כל שכן כשיש צד גדול שהמכירה נעשתה כדת וכדין, אין מקום לחשוש מן הדין שלא לאכול לאחר הפסח חמץ שנמכר. ואמנם ה"חזון איש" ורבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל ורבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל החמירו לעצמם, ויש מקום לכל אחד להחמיר לעצמו, אך בוודאי אין צריך להחמיר על קטנים או במקום דוחק, ובפרט שייתכן שלא יועיל לו לנסות להקפיד, מפני שהרבה פעמים לאחר כמה חודשים המפעלים והסוכנים מוציאים את החמץ שנמכר ומוכרים אותו, כיוון שיודעים שהקונים הסיחו דעתם והפסיקו לבדוק. ומלבד זאת, לאחר חודשיים החשש גדול יותר, שהרי מה שנמכר מייד לאחר הפסח בא מהחנויות שרובם ככולם מכרו חמץ, אך מה שבא לאחר זמן ייתכן שהיה בפסח במחסנים של סוכנים שלא מכרו מפני שאף אחד לא ידע שהיה מונח אצלם בפסח, אלא שמן הדין אין חיוב לחוש לזה, מפני שספק דרבנן הוא, ואפילו בספק שקול הביא ה"משנה ברורה" (סימן תמט ס"ק א) דעות להקל מדין ספיקא דרבנן לקולא, כנ"ל, ועוד שהוא בטל ברוב.

עוד יש להוסיף, שהרבה פעמים הקונים אינם יודעים שמעורב חמץ מלפני פסח במה שקונים, כגון בלחם המצוי של חברת אנג'ל, שמניחים פירורי לחם שנמכרו לגוי בתבניות הלחם לפני האפייה. וכן בייצור החלות והעוגות שבמאפיות מוסיפים לֶתת ותוספת גלוטן, שדינם כשאור. וגם בקורנפלקס יש לֶתת, ובמוצרים שיש בהם אלכוהול ישנו חמץ, ורק אם כתוב עליהם sd40 האלכוהול פגום. ואמנם יש שדנים להקל באופנים אלו מדין תערובת חמץ, שקל יותר מחמץ בעין. וכפי ששמעתי מרבי צבי ובר שליט"א שאין צריך להחמיר אחרי פסח שלא לאכול תערובת חמץ שנמכרה, אף שלפני פסח המחמיר שלא למכור חמץ בעין לא ימכור חמץ בתערובת. וכן שמע רבי משה ויא שליט"א מרבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל. ואכן רבי אלעזר מנחם שך זצ"ל היה מוכר את הוויסקי שלו כל שנה אצל רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל. אך אין זה ברור שבכל האופנים הנ"ל נחשב רק תערובת. ומעתה, כיוון שאפילו בספק דאורייתא יש אומרים שאין צריך להחמיר כשאין ברור שבחומרתו יצא מהספק, כל שכן שיש לומר כן בענייננו, אך מכל מקום יש מקום להחמיר עבור הפעמים שמועיל בחומרתו.

ולגבי התרופה הנקראת נורופן, כאשר היא מגיעה כסירופ יש צד שהיא חמץ, והנותנה לקטן בפסח הוא בחשש ספיית איסור לקטן. אכן יש לצדד להקל למוכרה במכירת חמץ אף למקפידים שלא למכור חמץ בעין, וכל שכן שאפשר להשתמש בה לאחר הפסח כשנמכרה.

ויש שמחמירים בקמח ומקפידים אף לאחר הפסח לקנות דווקא קמח שנטחן לאחר הפסח, ומקורם מה"מעשה רב" שכותב שהגר"א הקפיד על כך. אך בזמננו חומרה יתרה היא, שאף בקמח מחיטה שנלתתה אין ברור כלל שהחמיץ, ורק מכיוון שחוששים שהחמיץ, כתבו הפוסקים וה"משנה ברורה" שאין להשתמש בו בפסח, אך לאחר הפסח לא כתבו שצריך להחמיר, ואפילו כשלא נמכר. וכל שכן בזמננו שהחיטה אינה נלתתת כל כך, אלא מרטיבים אותה מעט מאד, וחשש רחוק הוא שהחמיצה, וכפי שכתב ה"תשובות והנהגות" (חלק א סימן שט). ואף אם מחמירים שלא למכור קמח במכירת חמץ מפני החשש הרחוק וזורקים אותו, הגם שייתכן שעדיף לתת אותו במתנה למי שאינו מקפיד, מחשש בל תשחית, אך לאחר הפסח אין מקום להחמיר בזה. וכן מכר ה"חזון איש" קמח במכירת חמץ, וגם בעל ה"קהילות יעקב" זצ"ל ורבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל והרבה גדולי תורה קנו לחם למחרת הפסח, כשידעו שנעשה מקמח שנטחן לפני הפסח.

ומי שהקפיד על חמץ שנמכר שלא לאוכלו ורוצה לחזור בו מפני כל הנ"ל, יש לדון שאינו צריך התרת נדרים, מפני שלא ידע שיש מקום גדול להקל, עיין בתוספות (פסחים נא ע"א). ויותר מזה, שייתכן שנחשב נדר בטעות, מפני שמעולם לא הקפיד בעקביות, למרות שהוא חושב שכן, שהרי מסתבר שאכל לאחר כמה חודשים מיני מאכל שנמכרו, וכן כשהלך לשמחות וקידושים או לחנויות המוכרות אוכל מוכן, אכל שם מאכלים שהכין הקייטרינג מאטריות וכדומה שיוצרו לפני הפסח, וכן בלחם שאכל לאחר הפסח היו פירורי לחם שנמכרו. ואם כן, למרות שנמנע שלוש פעמים מלאכול, לא רצה שיהא נדר כשקרוב לוודאי שלא יעמוד בו, והוא בגדר נדרי טעות, אלא אם כן החליט להחמיר רק כשקל לו, ויש לעיין אם שייך להחשיב זאת כנדר כיוון שלא ביאר באלו אופנים מחמיר. ובלא זה, מעיקר הדין אפשר לסמוך על ה'מודעא' שבערב ראש השנה כלפי מנהג טוב שנהג שלוש פעמים. ואמנם דעת רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל שלכתחילה יש לעשות התרת נדרים, אך על חומרת קמח שנטחן לאחר הפסח, נראה שאין צריך התרה.

ואגב, יש שהעירו שרוב החנויות בדיוטי פרי שבשדה התעופה מוכרות משקאות חריפים בפסח ואינן עושות מכירת חמץ, ואסור לקנות מהן וויסקי וכדומה לעולם, כיון שהחמץ שהה אצל ישראל בפסח.

העולה לעניין הלכה למעשה כי ההימנעות מאכילת חמץ גמור שנמכר לגוי לאחר הפסח היא חומרה בלבד, ומעיקר הדין מותר לאכול חמץ גמור שנמכר לגוי לאחר הפסח, ובוודאי במכירה המהודרת של זמננו. ולפיכך בקמח שנמכר אין צורך להחמיר, ואף בוויסקי, נורופן (סירופ) וקורנפלקס נראה שאין צורך להחמיר.

מה עוד חשוב לדעת

קו ההלכה של בית ההוראה — 02-5363333, מענה 24/6.