המבטל חמץ בליל י"ד בלא בדיקה

אברך שהיה עסוק במצוה בליל י"ד וביטל חמצו ללא בדיקה — האם חייב לבדוק למחרת? ומה דין הברכה על בדיקה זו? דיון בשיטות הראשונים במצות תשביתו.

הגאון רבי ישראל יצחק זילברמן שליט"א

כי ישאלך

שאלה הלכתית מעשית שהובאה בפני הגאון רבי ישראל יצחק זילברמן שליט"א

המבטל חמץ בליל י"ד בלא בדיקה

שאלה: אברך ליווה את אשתו לבית החולים והיה עסוק במצוה באור לי"ד, ומחמת כן היה פטור מבדיקת חמץ, אולם למרות זאת החליט לומר את נוסח 'כל חמירא' של ביטול חמץ. עקב כך עלתה השאלה האם עליו לבדוק את החמץ למחרת ביום י"ד והאם עליו לברך על הבדיקה?

תשובה: כתב ה"שולחן ערוך" וזו לשונו: "לא בדק בליל י"ד יבדוק ביום י"ד באיזו שעה שיזכור מהיום. לא בדק כל יום י"ד יבדוק בתוך הפסח. לא בדק בתוך הפסח יבדוק לאחר הפסח, כדי שלא יכשל בחמץ שעבר עליו הפסח שהוא אסור בהנאה, ועל הבדיקה שלאחר הפסח לא יברך" (אורח חיים סימן תלה סעיף א).

וביאר ה"משנה ברורה" כי הטעם שאין מברכים על הבדיקה לאחר הפסח "כיון שמותר להשהותו, ואף באכילה אינו אסור אלא משום קנסא שהשהה החמץ בפסח, ואינו בודק אלא להבדיל בין חמץ זה לחמץ המותר, לכן לא יברך. אבל על הבדיקה שבתוך הפסח צריך לברך אף על פי שביטלו קודם הפסח" (שם ס"ק ה). וביאר ה"מגן אברהם" (ס"ק א) שיש עליו חיוב לבדוק כדי שלא יבוא לאוכלו.

והוסיף ב"שער הציון" (ס"ק יא) כי הדברים שלא כדברי הט"ז (ס"ק ב) אשר הסתפק בדין זה, האם תיקנו ברכה על הבדיקה בזמן שאינו עובר על החמץ באיסור 'בל יראה', ואם כן אולי יש להשוות את הבדיקה לאחר הפסח לבדיקה לאחר שביטל את חמצו, משום שבשתיהן אינו עובר על 'בל יראה'. אולם יתכן שמקרה זה אינו בכלל הספק של הט"ז, ויש לו לבדוק בברכה משום שעדיין מועילה בדיקתו להצילו מאיסור 'בל יראה' ו'בל ימצא' כפי שנבאר להלן.

רש"י והתוספות (פסחים ד ע"ב) נחלקו בביאור מצות 'תשביתו'. לדעת רש"י מקיים את המצוה בכך שמשבית את החמץ בליבו ואינו מחשיבו. וביאר הר"ן כי וודאי שאדם אינו יכול לומר על דבר שווה שאינו שווה ולבטלו, והלכה מיוחדת היא בחמץ האסור בהנאה מחצות יום י"ד ואינו ברשות האדם, ורק עשאה הכתוב כאילו הוא ברשותו, ולכן מועיל שאינו מחשיבו שלא יעשהו הכתוב כאילו הוא ברשותו. וה"שאגת אריה" (סימן עז) וה"נודע ביהודה" (אורח חיים סימן יט) למדו מזה, שהביטול אינו חל בעת האמירה בפה אלא בחצות יום י"ד, שאז נאסר החמץ ואינו ברשותו, ולכן מועילה אמירתו להשביתו מרשותו. וראה באחיעזר (חלק ג סימן א) שחלק על דבריהם.

לעומת זאת, שיטת התוספות (שם ד"ה מדאוריתא) ש'תשביתו' מתקיים במעשה ההפקר, והמצוה מתקיימת לכאורה מיד כשמפקיר את החמץ ואינו שלו. אך ה"שאגת אריה" (סימן פג) כתב שגם לדעת התוספות חל ההפקר רק בחצות יום י"ד משום שאינו הפקר גמור, שהלא חל במחשבה למרות שהפקר בלב אינו מועיל, ובעל כורחך שההפקר יחול רק בחצות כשהחמץ יאסר בהנאה. אולם ה"בית מאיר" (סימן תלא ס"ק א) חלק על ה"שאגת אריה".

העולה מהדברים בנידון דידן, שכיון שהביטול שנעשה בליל י"ד לא חל עד חצות יום י"ד, ואם יבוא אחר לזכות בחמץ, יכול הבעלים לבטל את הביטול ולהותיר את החמץ ברשותו, אם כן ודאי שמוטלת עליו חובה גמורה לבדוק את החמץ שחל עליו עדיין איסור 'בל יראה', וגם לט"ז יבדוק בברכה. אולם ניתן לומר שכיון שעשה מעשה ביטול גמור, ורק זמנו עדיין לא בא, אין הוא צריך לעשות עוד מעשה כדי להחיל את הביטול, ונחשב שאינו שייך עוד באיסור 'בל יראה' ו'בל ימצא', ואין הבדיקה שייכת לאיסור זה, ואם כן אין הוא יכול לברך מחמת הספק של הט"ז שהזכרנו לעיל.

ואם הביטול אכן אינו חל בעת האמירה אלא לאחר זמן בחצות יום י"ד, יש לבאר איך שייך לברך כעת כשהמצוה מתקיימת לאחר זמן. ונראה ליישב שבכל המצוות אין הברכה נאמרת בעת חלות המצוה אלא בעת עשיית המצוה. וראיה לדבר מכך שה"בית יוסף" (הובא במשנה ברורה סימן תלב ס"ק ב) שאל מדוע אין מברכים על ביטול חמץ, וביאר שאין מברכים על מצוה שבלב. ולכאורה מה הצד לברך, הלא הביטול חל רק למחרת ביום י"ד, הרי לנו שאם אכן היה חיוב לברך, אזי זמן הברכה היה בעת מעשה המצוה ולא בעת חלות המצוה. וכן מצינו ב"חזון איש" (דמאי סימן ט אות טו) שהמפריש תרומה לאחר ל' יום, מברך בעת ההפרשה אף שתחול רק לאחר ל' יום.

ואף שרבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל ב"שולחן שלמה" (סימן שלט סעיף ד אות ט ס"ק ה) חלק על דעה זו, נראה שבנידון דידן לא שייך לקיים את המצוה לאחר חצות ולבטל את החמץ לאחר שכבר יצא מרשותו, ואולי יש לומר שגם רבי שלמה זלמן יודה שיש לברך בעת עשיית המצוה ולא בעת חלות המצוה.

לעניין הלכה למעשה, היות ויש לחוש לדעות שאין לברך על הבדיקה, כיון שביטול החמץ חל מיד בעת האמירה, לכן טוב שיקנה חמץ ויברך בזמן ביעור החמץ.

מה עוד חשוב לדעת

קו ההלכה של בית ההוראה — 02-5363333, מענה 24/6.