כל דיני השופר הכשר והפסול: שופר של איל, שופר שניקב או נסדק, ציפוי זהב, שיעור התקיעה השברים והתרועה, נשימה אחת או שתיים וטעויות בתקיעות.
מכון הוראה בישראל
מהו שופר כשר למצוה, ומה שיעורן וצורתן של התקיעות? במאמר זה שני חלקים: דיני גוף השופר — מאיזו בהמה, שיעורו, שופר שניקב או נסדק, ציפויים ופסולים; ודיני התקיעות עצמן — שיעור התקיעה, השברים והתרועה, דין נשימה אחת, טעויות והפסקים באמצע התקיעות, וצורת הקולות למעשה.
א. שופר של איל — מצוה מן המובחר לחזור אחר שופר של איל לזכר עקידת יצחק, ובכלל זה קרן הכבש או הכבשה, ואיל קודם לכבש. [כשהוא בתוך שנה הראשונה נקרא כבש וכשגדל ל' יום בתוך שנה שניה נקרא איל]. וכן צריך להיות הקרן כפוף לסימן שיכפפו ישראל את לבם למקום, ומ"מ מדינא גם שופר של עזים או יעלים כשר כשהוא כפוף, ויכולים לברך על זה.
ולדעת הרמב"ם אין לתקוע אלא בשופר של איל. ולכן נוהגין לחזר אחר שופר של איל דוקא, ואף אם הכין שופר אחר לתקוע וקודם הברכה הביאו לו שופר של איל יקדימנו. ויש בזה דין הידור מצוה עד שליש, וכשאין לו של איל יקדים שופר של תיש ועז לשל יעלים.
אך מן הדין כבר נתבאר דכל השופרות כשרים אפילו של שאר בהמות וחיות ובלבד שיהיו חלולים מבפנים ויש להם זכרות שם. אבל שופר של פרה ושור ושל קרני רוב החיות ושל ראמים וצביים שהם עצם אחד מבפנים פסולים מן התורה, ואף באין לו שופר אחר אין לתקוע בהם.
ב. כפוף — מצוה לתקוע בשופרות כפופים [בכל המינים] לסימן שיכפפו את לבם למקום, ואף אם יש לפניו שופר של איל פשוט ושופר כפוף של שאר המינים הכפוף עדיף, ומ"מ אינו מעכב ואם אין לו אלא פשוט אף של שאר מינים כשר בדיעבד לברכה, אך אם יזדמן לו אח"כ שופר כפוף וכש"כ של איל יחזור ויתקע בו בלא ברכה.
ג. שופר מבהמה טמאה ונבילות וטריפות — שופר של בהמה טמאה יש מחמירין לפוסלו משום המותר בפיך, ואם אין לו אלא שופר זה יתקע בלא ברכה, אבל שופר של נבילות וטריפות כשר לכתחילה שהרי הוא של מין המותר בפיך.
ד. שופר הגזול — הגוזל שופר ותקע בו יצא, אפילו לא נתיאשו הבעלים לפי שאין גזל בקול, אך לכתחילה אסור לתקוע בו בעל כרחו של בעל השופר, ואפי' נתיאשו הבעלים ממנו [ואפי' תיבטל מצות שופר] וכש"כ שאין לברך עליו, ואם היה יאוש ושינוי רשות או אפי' שינוי מעשה כגון שגזל כבשה ועשה מקרניה שופר יש מחמירין שלא לברך [ דהשומע יכול לברך].
ה. שאול שלא מדעת הבעלים — מותר ליטול שופר של חבירו שלא בידיעתו כשאין בעל השופר לפניו [ובלבד שלא יוציאנו למקום אחר] ויכול אף לברך עליו, אבל יתקע בו רק כדי חיובו והיינו ק' קולות כפי המנהג ולא יותר. ואם מתפלל ביחיד יתקע בו ל' קולות. אא"כ תוקע עוד תקיעות לצאת ידי ספיקות שבתקיעות. אבל אם רצונו להתלמד לתקוע אסור ליקח שופר של חבירו שלא מדעתו, אא"כ יודע שחבירו אינו מקפיד על כך. [ולענין שופר שקנאו במקח טעות ודעתו להחזירו - ].
ו. שופר של עבודה זרה — שופר של ע"ז של ישראל פסול לתקוע בו ואין מועיל לו ביטול, ושל ע"ז של גוי לכתחילה לא יתקע בו אפילו אם ביטלו, אבל בדיעבד אם תקע בו יצא אפי' לא ביטלו, ובלבד שלא יתכוין הישראל לזכות בו מתחילת מציאתו או ביאתו לידו, ויש מחמירים בשל גוי אא"כ ביטלו מערב יו"ט, לפיכך פשוט שכשיש לו שופר אחר יחזור ויתקע בו בלא ברכה, אך מדינא הלכה כדעה א', ובאין לו שופר אחר אפשר דצריך לברך עליו.
ז. כבש או עז שהשתחוה לו גוי או ישראל לע"ז, קרניו פסולים לשופר, ובאין לו שופר אחר יתקע בו בלא ברכה.
ח. שיעורו — שיעור השופר כדי שיאחזנו בידו ויראה בו לכאן ולכאן. ושיעור זה הוא ד' אגודלים של אדם בינוני, ומודדים במקום הרחב שלו, והיינו טפח שוחק ושיעורו ידוע. ולעובי השופר אין שיעור ואפילו דק כגלד כשר כדלהלן דין כ"ג.
ט. י"א דאדם מגודל ששיעור ד' אגודלין שלו יותר מטפח צריך למדוד כפי עצמו באופן שיאחזנו בד' גודליו ויראה מכאן ומכאן, אך אם השופר ארוך בשיעור אין קפידא בעצם אחיזתו שיראה לכאן ולכאן [וצ"ע].
י. קול עב, דק, צרוד — היה קול השופר עב מאד או דק מאד או צרוד, דהיינו יבש, יוצאין בו שכל הקולות כשרין בשופר.
יא. שופר שניקב — שופר נקוב אם לא סתמו כלל אפי' נשתנה קולו מכמות שהיה כשר לתקוע בו כשאין שם שופר אחר אם אין רובו נקוב, ומקום הנקב מצטרף לשיעור השופר, ויש מחמירין בזה, וכן יש פוסלין שופר נקוב כל זמן שלא תיקנו, ויש להחמיר בדאפשר. ובכל אופן כשיש שופר אחר שלם לא יתקע בו אפי' יש שיעור שופר חוץ מהנקב. ואם הנקב קטן מאד וקולו צלול ולא נפגם מחמת הנקב.
יב. סתם הנקב שבשופר צריך ג' תנאים להכשירו. א'שישתייר רובו שלם באורך השופר לצד פיו. ב'שיסתמהו במינו. ג' שאחר הסתימה יחזור קולו לכמות שהיה קודם שניקב, אבל אם חסר א' מג' תנאים אלו יש לפסול. ואם אין לו שופר אחר שיש בו ג' דברים אלו יטול הסתימה קודם יו"ט, ואם לא ניטלה אם נשתייר רובו שלם יש להכשירו בהצטרף עמו עוד מעלה, דהיינו שיסתמהו במינו אף שלא חזר קולו לכמות שהיה או שיחזור קולו לכמות שהיה ואף באינו מינו. ואם אין א' מתנאים אלו אסור ליטול הסתימה ביו"ט, אלא ע"י גוי כשאין שופר אחר.
יג. שופר שנסדק — אם הסדק לאורכו ונסדק לכל אורכו מראשו ועד סופו או אף ברובו פסול אף שלא נחסר כלל, ואפילו נשתייר שיעור תקיעה מחוץ לסדק, ואם אין לו שופר אחר יתקע בו בשעת הדחק כל שלא נסדק כולו ובלא ברכה, ואם לא נסדק רובו ואין לו אחר יכול אף לברך. [ואם דיבקו בדבק - ראה להלן].
יד. נסדק מיעוטו צריך להדקו מבעו"י בחוט או לדבקו, ואם לא דיבקו או הידקו לא יתקע בו לכתחילה ובדיעבד יצא, אך אם אפשר יראה לחזר אחר שופר אחר בהיתר ולתקוע שוב בלא ברכה.
טו. נסדק מעט והידקו בחוט או במשיחה, והוא מעכב התקיעה שנשתנה קולו בגלל הקשירה, אם נשתייר שיעור התקיעה ממקום הקשירה ולמעלה לצד הפה כשר, ואם אין הקול משתנה בשביל הקשירה אפי' לא נשתייר שיעור תקיעה כשר, וכל זה כשאין בנמצא שופר אחר.
טז. חיממו באש — שופר שנסדק רובו וחיממו באש עד שיפשר וחיבר קצותיו זה לזה עד שנראה כשלם מתחילתו כשר אפי' היה סדוק רובו ולא נשתייר שיעור תקיעה, ויש מי שמחמיר בזה, לפיכך בדאפשר יחזר אחר שופר אחר שלא נסדק כלל. אבל נסדק כולו אפי' מצד אחד פסול לגמרי אפי' דיבקו ע"י האש כנ"ל.
יז. נסדק רובו — אם דיבקו בדבק ואין הסדק רחב והדבק אינו ניכר ולא נשתנה קולו יצא בדיעבד [כשאין לפניו שופר אחר] אפי' לא נשתייר אלא כלשהו [וי"א שצריך משהו מכאן ומשהו מכאן] ובנשתנה קולו יש להחמיר לפוסלו אם לא בשעת הדחק. ושלא ע"י דבק כגון בחוט ובמשיחה פסול בכל אופן ולכתחילה יש להחמיר בכל זה די"א שאין מועיל דיבוק אלא ע"י האור.
יח. נסדק לרוחבו — נסדק לרוחבו סביב היקפו [כגון שנפל או נחתך בסכין] אם במיעוטו כשר, אפי' לא נשתייר שיעור תקיעה ונשתנה קולו מכמות שהיה [ובכל אופן כשיש שופר שלם יהדר אחריו] ואם נסדק ברוב היקפו הר"ז כאילו נחתך, לפיכך אם נשתייר מהסדק לצד פיו שיעור תקיעה [טפח שוחק כשיעור שופר] כשר אפי' אם נשתנה קולו ע"י הסדק. ובשעת הדחק יש להכשיר אפי' נשתייר שיעור תקיעה שלא לצד פיו. בד"א שלא דיבקו, אבל אם דיבק הסדק כשר בכל אופן [כל זמן שלא נחתך] ומ"מ בדאפשר טוב לתקוע בשופר אחר.
יט. פגום בשפתו — מצוי בשופרות שיש בהם במקום הנחת פה פגימה קטנה מפני הרוק, ויש לתקנו קודם ראש השנה שלא יהא נראה פגום. ואם לא תיקנו כשר כשאין שופר אחר מצוי בקל, אך אין לותר מחמת כן על שופר של איל, או כששופר זה נוח לתקוע בו יותר מאחר, אז יתקע בו ואע"פ שהוא פגום בשפתו.
כ. דיבוק שברי שופרות — דיבק שברי שופרות זה עם זה ועשה מהם שופר, פסול אפי' אם יש בשבר שבצד פיו שיעור שופר [ויש מכשירין בזה] והוא שלם בכל היקפו וחיממו ע"י האור ולא נשתנה קולו מכמות שהיה, דשופר א' אמרה תורה ולא ב' שופרות.
כא. להאריך השופר — הוסיף עליו כלשהו להאריכו, בין שהיה מצד הקצר בין שהיה מצד הארוך, בין במינו בין שלא במינו פסול אפי' היה בו מתחילתו שיעור שופר וכנ"ל.
כב. לקצר השופר — היה ארוך וקיצרו כל שנשתייר בו שיעור שופר כשר בין שקיצרו מצד הרחב בין שקיצרו מצד הקצר, ואפי' נשתנה קולו עי"ז, אפי' היה פסול מתחילתו מחמת סדק צד של פיו או נקב שנסתם שלא במינו וקיצרו כדי להכשירו כשר לכתחילה, כל שנשתייר בו טפח כשיעור תקיעה.
כג. גירד השופר — גרדו עד שעשאו דק מאד כמו גלד כשר, בין שגירדו מבפנים בין שגירדו מבחוץ.
כד. ציפהו זהב מבפנים ובנכנס לכלוך או תולעת — ציפהו זהב אם נתן הציפוי בפנים השופר פסול אפי' בכל שהו, אך אם נכנס לשופר דבר אחר שאינו עומד ובטל ואינו משפיע על קול השופר כלל, כגון מעט לכלוך או תולעת שהיתה בתוכו בעת התקיעות כשר.
כה. ציפהו זהב מבחוץ ועל שפתו — ציפהו זהב מבחוץ אם נשתנה קולו מחמת הציפוי מכמות שהיה פסול, ואם לא נשתנה קולו מכמות שהיה כשר, אבל אם היה הציפוי נתון על שפת השופר דהיינו על מקום עובי השופר בין מצד הקצר בין מצד הרחב פסול אפי' בכלשהו.
כו. היה הציפוי נתון מבחוץ ע"ג דפנות השופר יש להחמיר שלא בשעת הדחק בכל המקום שנכנס לפיו של התוקע, ולהלן מזה כשר, ואם נשתנה קולו פסול בכל אופן.
כז. תקיעה ע"י ב' שופרות — תקע בב' שופרות בבת אחת לא יצא, דשופר א' אמרה תורה ולא ב' שופרות.
כח. שופר בתוך שופר — נתן ב' שופרות זה בתוך זה, אם תקע בחיצון פסול ואם תקע בפנימי והוא בולט מן החיצון מב' הצדדים יצא, ובלבד שלא נשתנה קולו מכמות שהיה [אבל אם נשתנה קולו מחמת שנתון בתוך החיצון פסול]. ומדינא העיקר שיהא בולט מצד הפה, ולצד הרחב אפי' היה שוה כשר, אבל אם היה קצר ממנו אפי' במשהו פסול, ולפי שאי אפשר לצמצם יש לדקדק שיהיה הפנימי בולט מהחיצון בכל צד.
כט. ציור בצבע או חקיקה על השופר — אין לצייר על גוף השופר בחוץ מיני צורות בצבע, שמא ישתנה קולו עי"ז, [ומ"מ אם עמדו עליו קודם לכן ובדקו שלא נשתנה קולו בכך כשר, אך לכתחילה אין לעשות כן]. אבל מותר לחקוק בשופר מבחוץ מיני צורות ואף אם ישתנה עי"ז הקול אין קפידא.
ל. שופר שהפכו ותקיעה במקום הרחב — הפך השופר ותקע בו לא יצא, בין שהפך גופו במלאכת עשייתו דהיינו שעשה את הפנימי לחיצון, בין שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב, וכן אם לא הפך גוף השופר, אלא תקע בו במקום הרחב לא יצא.
לא. הרחיקו מפיו — צריך שהתוקע יגע בשפתותיו בשופר לפיכך אם הרחיק השופר מפיו ונפח בו ותקע פסול, ויחזור ויתקע שנית בלא ברכה.
לב. זכרות ונקבות בשופר, נקב בזכרות, תקע בו בפ"ע, ובהוציאו והחזירו — השופר עשוי מזכרות ונקבות, דהיינו שיש בקרן ב' גופים, החיצוני קרוי נקבות והפנימי קרוי זכרות. ובדרך עשייתו מוציאין גוף הפנימי ומגרדים בחיצון להעמידו כצורתו, ואם לא הוציא הזכרות מבפנים אלא ניקב בו ותקע בו כך כשר לכתחילה, אבל הזכרות עצמה אינה מכלל השופר, ואם הוציאה בפני עצמה ותקע בה פסול, ואפי' אם הוציא הזכרות מבפנים וחזר והכניסו לקרן פסול.
לג. שופר תיש ועז — שופר של תיש ועז שברייתו כעין שני שופרות, דהיינו שניכרת תוספתו שבכל שנה ושנה יש מי שכתב לפוסלו.
לד. פסולים ליום שני — כל הפסולים שבשופר שנתבארו אין בהם חילוק בין יום א' של ראש השנה ליום השני.
לה. חילול יו"ט להבאת שופר, איסור שבות וע"י גוי — שופר של ראש השנה אין מחללין עליו יו"ט אפי' בדבר שהוא משום שבות, כגון שהיה השופר בראש האילן או מחוץ לתחום או שצריך לשוט מעבר הנהר להביאו או שנפל עליו גל של אבנים, אך ע"י גוי מותר באלו כדין שבות דשבות לצורך מצוה, ואפי' משום מעלת שופר של איל מותר בזה.
לו. נעול בארון — היה השופר נתון בתוך ארון שבקיר ונעול במנעול ואבד המפתח אסור לפותחו אלא ע"י גוי, ובאין גוי יש מקילין אף לפותחה בדרך שבירה ע"י ישראל.
לז. גוי שהביא מחוץ לתחום — גוי שהביא שופר מחוץ לתחום, אם יש שופר אחר לא יתקע בו מי שהובא בשבילו, אך באין לו אחר כמותו כגון שהיה שופר של איל יכול לתקוע בו, ואפי' הוא מחוץ לתחום של י"ב מיל [ומוטב שיתקע בו מי שלא הובא בשבילו] אבל אסור לטלטלו חוץ לד' אמות [ובית גדול חשוב כולו כד' אמות] אא"כ היתה עיר מוקפת חומה או שהיה עירוב מתוקן כדין, שאז יכול לטלטלו בכל גבולות העירוב.
כבר נתבאר לעיל כמה תקיעות חייב אדם לשמוע בראש השנה מה"ת וכמה מדרבנן, ובאיזה סדר צריך לשומען, ובפרק זה יתבארו דיני התקיעות עצמן צורתן ושיעורן.
א. חיובו מה"ת ומדרבנן — מן התורה חייב אדם לשמוע ט' תקיעות בראש השנה, דהיינו ג' תרועות, וכל תרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה, הרי תשע. ותרועה זו נסתפקו חז"ל אם היא היללה שאנו קורין תרועה או אם היא מה שאנו קורין שברים, או אם היא שניהם יחד "שברים תרועה", לפיכך הצריכו חז"ל לצאת ידי ספק ולתקוע ג' פעמים תשר"ת וג' פעמים תש"ת וג' פעמים תר"ת.
ב. שיעור התקיעה — שיעור התקיעה כתרועה, ולפי שהתרועה יש בה ט' כוחות [ונקראין בלשון הפוסקים טרומיטין או דקיקין] גם התקיעה צריכה להיות כן, וכן בסדר תש"ת [שהשברים כתרועה נחשבין] אך בסדר תשר"ת שמאריך בתרועה [הואיל וה"שברים תרועה" הן התרועה] צריך לכתחילה להאריך בתקיעה שבתשר"ת מעט יותר מי"ח כוחות כלשהו, דהיינו כשיעור שברים תרועה יחד, בכ"א כוחות, [אך אין צריך להאריך בה כנגד הנשימה שבין השברים לתרועה אף כשעושין שברים תרועה בב' נשימות], וי"א דסגי לכתחילה בכל זה בי"ח כוחות וכן עיקר. ובדיעבד אף אם לא האריך בתקיעה רק כשיעור ט' כוחות יצא, [ובלבד שלא האריך בשבר כשיעור ט' כוחות] ובפחות מזה לא יצא וצריך לחזור ולתקוע [בלא ברכה].
בד"א בסדר תשר"ת אבל בסדר תש"ת שהתרועה עצמה ט' כוחות די לכתחילה בתקיעה של מעט יותר מט' כוחות [וי"א דלכתחילה סגי בט' כוחות], ובדיעבד אם עשה בסדר תש"ת התקיעה בשיעור ו' כוחות יצא, ובפחות מזה צריך לחזור ולתקוע.
ובסדר תר"ת די לכתחילה בתקיעה בשיעור ט' כוחות ובדיעבד יצא אם עשה התקיעה בשיעור ג' כוחות, ובפחות מזה צריך לחזור ולתקוע בין בתקיעות דמיושב ובין בתקיעות דמעומד. ויש מצריכין שיהיה לכל הפחות בתקיעה ד' וחצי כוחות, כחצי תרועה.
ג. שיעור התרועה ושברים — שיעור התרועה ג' כוחות כלשהו [כח היינו תקיעה בכח כלשהו], וי"א ט' כוחות, והשברים צריך לעשות ג' שברים וכל שבר שיעורו ב' כוחות לכתחילה, ופחות מג' כוחות, וי"א שבכל שבר יהיה לפחות ג' כוחות, ולכן יזהר לכתחילה בכל תרועה שעושה בכל הסדרים לעשות התרועה בשיעור ט' כוחות וכל שבר לא פחות מג' כוחות ובדיעבד אם עשה תרועה בג' כוחות יצא, [ובתקיעות דמעומד יראה לעשות בט' כוחות] ובשברים אם עשה הג' שברים יחד כשיעור ו' כוחות יצא, והואיל וי"א דשיעור כל שבר הוא דוקא בפחות מג' כוחות שבג' כוחות כבר נחשב לתקיעה על אף שהמנהג כסברא ראשונה יש מהדרין בתקיעות שאחר התפלה לעשות השברים בכל שבר ב' כוחות וביחד שש כוחות, ובשברים שבמנהג ליטא [טו-או-טו] אין קפידא בכל זה, [ולפיכך נהגו שם בצורה זו לצאת ידי פלוגתא זו].
ד. אורך השברים — יש ליזהר שלא להאריך בשברים יותר מדאי שלא יהיו כתקיעה, וי"א שלא יאריך בכל שבר ג' כוחות [שי"א דזהו כבר שיעור תקיעה] ונהגו להקל בזה, אך בכל אופן יש ליזהר לכתחילה בכל הסדרים שלא לעשות השבר ט' כוחות, ולכתחילה יראה שלא יעשה בכל שבר רק כג' כוחות ומשהו [שי"א ששיעור תקיעה ד' וכוחות וחצי], וכ"ז לכתחילה אבל בדיעבד לענין תשר"ת י"א שיכול להאריך יותר עד שיעור תקיעה של תשר"ת דהיינו י"ח כוחות, ולכן רק אם האריך בתשר"ת בשבר י"ח כוחות לא יצא ובפחות מכן יצא. [וכל זה כשעשה התקיעה ארוכה בי"ח כוחות אבל אם עשה התקיעה בפחות מכן והאריך בשבר בט' כוחות לא יצא]. וכן בתשר"ת או תר"ת שיעורו ו' כוחות, ובדיעבד במקום דוחק גדול יש לסמוך ע"ז, ואם אפשר יחזור ויתקע כל שהאריך בשבר מט' כוחות ומעלה, אבל בהאריך בשבר פחות מט' כוחות יצא.
ה. אריכות בתקיעה ובתרועה — בתקיעות עצמן מותר להאריך ואין להן שיעור למעלה, וכן בתרועות יכול להאריך ולהריע כמה תרועות שירצה. וע"ע להלן דין י'.
הוספה על ג' שברים — מן הדין מותר להוסיף על השברים כגון ד' או ה' שברים [וע"ע להלן דין י'], ויש מחמירים בזה שלא להוסיף על ג' שברים, וכן נוהגין לכתחילה.
ו. תר"ת בנשימה א' — תקע תר"ת [וכן שאר הסדרים] בנשימה אחת יצא, וכן דעת הגר"א. [וי"א שהיינו דוקא אם עשה הפסק מועט בינתיים אלא שלא הפסיק ביניהם בכדי נשימה ]. וי"א שלא יצא ולכן יחזור ויתקע, וראוי לחוש לדעה זו. ואם הפסיק ביניהם אף בהפסק מועט אע"פ שהיה בשיעור נשימה יצא.
ז. שברים בנשימה א' — ג' השברים צריך לעשותן בנשימה אחת, ואם עשאן בב' נשימות לא יצא יד"ח. וי"א שאף אין להפסיק ביניהם כלל כי אינם ג' קולות מופסקים אלא יש לעשותם רצופין ממש כקול אחד שבור.
ח. שברים תרועה בנשימה א' או ב' נשימות — "שברים תרועה" בתשר"ת, י"א שצריך לעשותן דוקא בנשימה א' שהרי קול אחד הם, ואם לא עשה כן לא יצא. וי"א שאדרבה אין לעשותן בנשימה אחת כי ב' קולות הן רק בב' נשימות. וכן הדרך לגנוח ואח"כ לילל אך לא יפסיק ביניהם יותר מכדי נשימה, ומ"מ לדעה זו אם עשאן בנשימה אחת יצא. וי"א שלא יצא. ויש נוהגין לעשות הכל בב' נשימות, וכדעת הרמ"א, והמנהג הראוי הוא לצאת ידי כולם, בתקיעות דמיושב לעשות בנשימה א' ובתקיעות דמעומד עושין השברים תרועה בב' נשימות, וכן המנהג בא"י.
ט. גדר נשימה א' וב' נשימות — בגדר נשימה א' וב' נשימות נחלקו הפוסקים, י"א שנשימה אחת אין הכונה בכח אחד ממש, אלא יפסיק מעט רק שלא יהא בכדי נשימה בינתיים, וב' נשימות היינו שמפסיק ביניהם בכדי נשימה, וכן דעת המ"ב. וי"א שאף נושם ממש בינתיים, אך לא יפסיק ביניהם יותר מכדי נשימה. וי"א שנשימה אחת היינו בכח אחד ממש בלא הפסק כלל וכמריע מתוך שבר, וב' נשימות היינו שמפסיק ביניהם פחות מכדי נשימה, אבל אם הפסיק כדי נשימה אינו יוצא אף לדעה זו. וכן דעת החזו"א ואף הנהיג כן בתשר"ת דמיושב לעשות מריע מתוך שבר ממש, ובתקיעות דמעומד הפסיק בכדי נשימה [ובתקיעות שאחר התפלה מקצתן כך ומקצתן כך].
ויש מהדרין להחמיר ככל הדעות, דהיינו בתקיעות דמיושב בכח א' ממש, ובתקיעות דמעומד בהפסק פחות מכדי נשימה, ובתקיעות שאחר התפילה בהפסק בכדי נשימה דהיינו שנושמים ממש ביניהם, [ויש מחלקים באופן אחר בג' מקומות אלו, ונהרא נהרא ופשטיה].
י. הוספה על השברים ותרועה — כבר נתבאר שמעיקר הדין יכול להוסיף על השברים ועל התרועות, בד"א כשעשאן בנשימה אחת אבל אם הפסיק ביניהם, כגון לאחר שתקע ג' שברים הפסיק כדי נשימה ועשה שברים נוספים ואפי' שבר אחד הרי זה הפסיד תקיעה ראשונה, שקול זה מפסיק ביניהם שאינו מענין התקיעה, וכן בתרועות הדין כן, ואפי' עשה בתחילה רק ב' תרועות או ב' שברים והפסיק כדי נשימה והוסיף תרועה או שבר הפסיד התקיעה הראשונה. ואם הפסיק הפסק מועט ביניהם ובפחות מכדי נשימה.
יא. תקיעות שלימות — צריך ליזהר מאד לשמוע סוף התקיעה או תחילתה, שאם לא שמע אותן אע"פ שהאריכו בה מאד לא יצא, ויש ליזהר שלא לרוק בשעת התקיעות ולא להביא לבית הכנסת מי שעשוי להפריע ולבלבל מעט דעת השומעים. ולכן אלו האומרים יה"ר אחר התקיעות, וכן המקרא לא יתחיל להקרות כל זמן שעדיין לא גמר לתקוע, וכן יזהר הבעל תוקע שלא להתחיל בתקיעה עד שלא יגמור המקריא להקרות.
יב. תקיעות לכל סדר לחוד וע"י תנאי — כבר נתבאר שתוקעין תשר"ת תש"ת תר"ת מחמת הספק, והצריכו חז"ל לתקוע ג' תקיעות לכל אחד לחוד שיהא ניכר היטב בכל סדר תחילת התקיעה וסופה. אבל מן הדין אם תקע רק תקיעה אחת בין סדר תשר"ת לתש"ת, והתנה מתחילה שהתקיעה תעלה לאותו סדר שהוא אמיתי יצא בדיעבד. אבל לכתחילה אין לעשות כן [וכן ע"פ הסוד כולם נצרכין ואין למעט כלל בתקיעות], אבל בסדר תשר"ת [או תש"ת או תר"ת] עצמו אין מועיל אפי' בתנאי שתעלה התקיעה גם לתחילת התקיעה שלאחריה.
יג. האריך בתקיעה לשם ב' תקיעות — האריך בתקיעה האחרונה של מלכויות בשיעור ב' תקיעות, כדי שתעלה ג"כ בשביל תקיעה ראשונה של זכרונות לא עלתה לו אלא בשביל האחרונה של מלכויות, לפי שאינו יוצא אלא בתחילת התקיעה וסופה, ואין יכול לחלקה באמצע לב' תקיעות. ויש מי שאומר שלא עלתה לו כלל אף לתקיעה אחרונה, וטוב לחוש לדבריהם, ואין כן דעת הגר"א והמ"ב.
יד. מעשה דמגנצא והפסקים באמצע התקיעות — תקע בתשר"ת ואחר שעשה ב' שברים התחיל להריע בנשימה אחת, אם נזכר מיד בתוך כדי נשימה עושה שבר אחר ואח"כ גומר התרועה, ואם לא נזכר רק עד אחר שגמר התרועה [דהיינו בשיעור ג' כוחות לחומרא] או שהפסיק בין השבר הב' והג' בכדי נשימה, חוזר ותוקע ג' שברים ומריע, ויש חולקין בכל זה דאף שאין התרועה שעשה באמצע מפסדת התקיעה הראשונה מ"מ אין מצטרף השבר השלישי לשברים שלפניו הואיל והפסיק ביניהם בתרועה אף בתוך כדי נשימה, ולכן בכל אופן צריך לחזור ולתקוע שוב ג' שברים ותרועה, ולכתחילה יש להחמיר בזה, אבל אין צריך לחזור על התקיעה הראשונה [ומ"מ יש מחמירים לחזור שוב על התקיעה הראשונה] ואין צריך לומר שאין ההפסק מאבד שאר התקיעות דתשר"ת שעשה כהוגן.
טו. תשר"ת שהקדים התרועה לשברים, ובכפל השברים אחר התרועה — טעה בתשר"ת ועשה התרועה קודם שהתחיל השברים הפסיד גם תקיעה ראשונה. [ויש חולקים בזה]. ואצ"ל שאם אחר שגמר השברים תרועה חזר ועשה שברים שהפסיד תקיעה הראשונה כיון דשוב אינה שייכת לאותו הענין וחוזר ותוקע תשר"ת. [ואין חילוק בזה בין ב' נשימות ונשימה אחת].
טז. תר"ת שתקע בו שברים — טעה בתר"ת ועשה קול שברים בין באמצע בין בסוף הרי זה הפסיד תקיעה הראשונה.
יז. הפסק בשתיקה באמצע התקיעה או התרועה — הפסיק בשתיקה באמצע התקיעה או התרועה, ולאוזן השומע נראה כב' קולות מפורדין הרי זה הפסיד הכל וצריך לחזור ולתקוע מחדש.
יח. תש"ת שתקע בו ב' שברים או בתר"ת ב' תרועות או בתשר"ת ב' שברים תרועה — בסדר תש"ת אם תקע ב' פעמים שבר, או בתר"ת תקע ב' תרועות [בב' נשימות] לא יצא והפסיד גם תקיעה הראשונה, ואצ"ל בתשר"ת שתקע ב' פעמים שברים תרועה. ואם סיים בתקיעה לאחריה [שתקע תרר"ת או תשש"ת] הרי התקיעה האחרונה עולה לו במקום תקיעה הראשונה וחוזר ומשלים שברים או תרועה כדין הסדר.
תרועה ושברים שלא עלה לו רק קול אחד או ב' קולות דקיקין — ניסה לתקוע התרועה בסדר תר"ת ולא עלו לו אלא קול אחד או ב' קולות דקיקין [דהיינו ב' יבבות כלשהן] הרי זה אינו הפסק וחוזר ומריע, וכן בשברים אינו הפסק בכיוצא בזה.
יט. הפסק בין התרועה לתקיעה בתקיעה שלא לשם מצוה, ושמיעת קול אחר באמצע מבתי כנסיות סמוכים — אם תקע אחר התרועה תקיעה שאינו יוצא בה דהיינו כמתעסק שלא לשם תקיעה יש מחמירין שהיא מפסקת בין התרועה לתקיעה שלאחריה, ויש מקילין בזה. ולכן בתי כנסיות סמוכין זה אצל זה צריכין ליזהר לכתחילה שלא יתקעו בשעה אחת שלא ישמעו קול אחר בינתיים. ולמעשה כל שלא כיונו השומעים לצאת בתקיעות אלו אין שמיעתם מפסקת.
כ. הפסק בתקיעה שלא עלתה לו — החל לתקוע ולא עלה יפה בידו ותקע שנית נחשב הכל לתקיעה אחת.
הפסק בתשר"ת שטעה בו פ"א והמשיך תש"ת ואח"כ חוזר לתשר"ת — עמד בתש"ת ונזכר שטעה בתשר"ת פעם אחת גומר כל הסימן דתש"ת ואח"כ חוזר ותוקע תשר"ת פעם אחת ואין צריך לחזור על כל סדר דתשר"ת, ואע"ג שהפסיק בינתיים בקולות אחרים אין בכך כלום.
כא. טעות בתקיעות דמיושב ומעומד ואחר התפלה — בכל הנ"ל אין חילוק בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד, וכל שצריך לחזור חוזר אף בתקיעות דמעומד, אבל בתקיעות שאחר התפלה אם טעה אין בכך כלום ואינו חוזר כלל.
צורת התקיעות
כב. תקיעה — התקיעה היא קול פשוט מתחלתו עד סופו. וראוי ליזהר לכתחילה שלא יעשה בהם שום שינוי בתקיעה. אך מדינא כל הקולות כשרין בשופר בין יבש בין צרוד, ולכן אם נעשה שינוי בקול באמצע התקיעה שאינו צלול כבתחילה או עם מעלות ומורדות בקול אין קפידא בכך. ובלבד שלא ישבור הקול בסופו שנעשה כשבר מתוך תקיעה ופסול.
כג. שברים — בשברים נחלקו המנהגות, מפשטות הראשונים ז"ל נראה שהשברים הם קול פשוט כתקיעה [אלא שאינו חזק ועולה כתקיעה] ולכן הזהירו מאד הראשונים שלא יאריכו בהן שעי"ז יהיו כתקיעה, וכן מנהג הספרדים והחסידים, ומנהג ליטא לעשות השברים בקול שבור טו-או-טו [ויש עושין רק או-טו, או טו-או, שלא לשבור את השבר שלא יהפך ליבבות] ואין בכל זה הפסד אף אם מדינא הקול הוא פשוט, והטעם שנוהגין כן ולא בקול פשוט. ומ"מ רבים נוהגין אחר התפלה לעשות השברים בקולות פשוטים, וכן נכון לעשות, [ויש שעושין כן אף בל' קולות שאחר התפלה שאינם מדינא].
כד. תרועה — התרועה המקובלת במסורת היא צירוף קולות דקיקין שכל א' מהן בכח כלשהו, עד השיעור הנצרך לט' כוחות, והתימנים נוהגים לעשות התרועה בקול א' המתרעש ע"י הרעדה, ויש לזה סמך ברמב"ם ועוד ראשונים ז"ל, [וכן בגאונים מצינו שמקצתן ציירו תנועת התרועה ככמה נקודות זו ליד זו, ומקצתן ציירו כמין שלשלת עולה ויורדת דהיינו בקול א']. ולכן יש מהדרין לשמוע תרועה כזו אחר התפלה בסדר תשר"ת ותר"ת.
כה. שברים קצרים — כבר נתבאר שנחלקו הפוסקים אם השברים הם כל שבר ג' כוחות, וי"א דדוקא ב' כוחות ולא ג', שלשיטתם אם עשה בג' כוחות נעשה כתקיעה. והמנהג לעשות השבר ג' כוחות, ויש מהדרין אחר התפלה לעשות השברים בב' כוחות [אף שאין צורך בזה מדינא כלל]. ואם עושין השברים בקול שבור דאו-טו כמנהג ליטא, נראה שיוצאין בזה לכל הדעות ואין צורך להדר בכך.
כו. שברים תרועה — בענין מחלוקת הפו' אם שברים תרועה בנשימה אחת או ב' נשימות נתבאר לעיל דין ט', ויש שנוהגין בתפלה לעשות ב' נשימות ואחר התפלה נשימה א'. ויש נוהגין להיפך. וגם נחלקו המ"ב והחזו"א מה נקרא נשימה א', וכן נחלקו הפו' מהו ב' נשימות, וכל א' נוהג כמנהגו כמו שנתבארו שם הפרטים, ולפיכך יש מדקדקין אחר התפלה לצאת ידי כל הדעות, וכל זה להידור מצוה.
מצוות תקיעת שופר — החיוב, הברכות והסדר בציבור · תפילת מוסף של ראש השנה ותקיעות דמעומד
קו ההלכה של בית ההוראה — 02-5363333, מענה 24/6.