כל איסורי יום הכיפורים: מלאכה והוצאה, שיעורי אכילה ושתיה לחולה, אכילה לשיעורים, איסור רחיצה וסיכה, נטילת ידיים, נעילת הסנדל ותשמיש.
מכון הוראה בישראל
יום הכיפורים אסור בחמישה עינויים — אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש — ובכל מלאכה כשבת. במאמר מקיף זה כל דיני היום: איסורי המלאכה וההוצאה, שיעורי האכילה והשתיה והצטרפותם, דיני הרחיצה על פרטיהם, נטילת ידיים בבוקר ואחר עשיית צרכיו, איסור הסיכה, נעילת הסנדל וההרחקות.
א. לילו כיומו ובבין השמשות ותוספת — יום הכיפורים לילו כיומו לכל דבר שנא' מערב עד ערב תשבתו שבתכם, ואף בין השמשות שלו אסור, והוא בספק כרת, אבל על זמן תוספת יום הכיפורים בין לפניו בין לאחריו אע"פ שאסור בה בכל הדברים האסורים בעיקר היום אין חיוב כרת אלא רק מצות עשה.
ב. דברים האסורים בו מה"ת ומדרבנן — ואלו הן הדברים האסורים בו מן התורה, מלאכה, אכילה, ושתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, ותשמיש המיטה. וי"א דשאר עינויים חוץ מאכילה ושתיה דהיינו רחיצה סיכה סנדל ותשה"מ אינן אסורין מה"ת אלא מדרבנן. ולכל הדעות אין חיוב כרת אלא על מלאכה ואכילה ושתיה.
ג. מלאכה — כל מלאכה שחייבים עליה בשבת חייבים עליה ביום הכיפורים, אלא שבשבת זדונו בסקילה ויום הכיפורים איסורו בלאו וזדונו בכרת [או במלקות עם התראה]. וכל שבשבת אסור מדרבנן אף ביום הכיפורים כן. וכל שאסור בטלטול משום מוקצה בשבת אסור גם ביום הכיפורים, וכן מצווה על שביתת בהמתו ביום הכיפורים כבשבת, ואסור לחמר אחר בהמה ביום הכיפורים כבשבת בין שהיא שלו בין שהיא של אחר.
ד. הוצאה ועירובי חצירות ותחומין — איסור הוצאה ביום הכיפורים נוהג כבשבת, ומותר לערב עירובי חצירות ותחומין ליום הכיפורים בפת ואע"פ שאין יכול לאוכלה מ"מ ראוי הוא לתינוקות שאין מתענין.
ה. קניבת ירק והכנה למוצאי יום הכיפורים — חז"ל התירו לקנב את הירק ולפצוע אגוזים ממנחה קטנה ולמעלה של יום הכיפורים כשחל בחול לצורך אכילת מוצאי יום הכיפורים אע"פ שמכין מיום הכיפורים לחול כדי שלא תהא נפשו עגומה עליו, אך כבר נהגו לאיסור שיהא יום הכיפורים כשבת לכל דבר, ולכן אין לתקן ולהכין שום דבר ביום הכיפורים עצמו לצורך הלילה, ואף לא ע"י אמירה לנכרי.
ומ"מ מחמת תקנה הנ"ל נהגו שהתינוקות משחקים באגוזים בצהרי היום על השולחן [ולא ע"ג קרקע משום חשש אשוויי גומות] ואין למחות בידם אפי' עשו כן קודם מנחה. ודוקא קטנים אבל גדולים אין להם לשחק כלל בזה וכיו"ב משום קדושת היום.
ו. הצלת מאכלים ומשקין משריפה — נפלה דליקה ביום הכיפורים מותר להציל מזון סעודה אחת לצורך הלילה, ואם יש שם חולים שאוכלים בביתו ביום הכיפורים מותר להציל כפי הצורך.
ז. פיקוח נפש ליולדת וחולה ובסכנת אבר — דין פיקוח נפש לעשות מלאכה בשביל יולדת או חולה שיש בו סכנה שוה ליום הכיפורים כבשבת, ואף ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, וכן לענין חולה שאין בו סכנה ויש בו סכנת אבר דין יום הכיפורים כשבת.
ח. תענית שיעורו וחיובו — אין חיוב כרת אא"כ אכל או שתה כשיעור, והשיעור לאוכל הוא ככותבת הגסה, שאם אכלה בכדי אכילת פרס חייב כרת והוא פחות מעט מכביצה בינונית בלא קליפתה, וי"א פחות מכביצה בקליפתה. ושיעור זה שוה לכל אדם בין לענק ביותר או ננס ביותר, ואם אכל פחות מזה אע"פ שהוא יותר מכזית פטור, אבל אסור מה"ת אפי' במשהו כדין חצי שיעור, ומ"מ יש חילוק בין כשיעור לפחות מכשיעור לענין חולה שיש בו סכנה שמאכילין אותו מעט מעט כמבואר במאמר «ילדים, חולים, מעוברות ומניקות בצום יום הכיפורים».
ט. צירוף אוכלין ומשקין — כל האוכלין מצטרפין לשיעור זה, אבל אוכלין ומשקין אין מצטרפין, כגון שאכל חצי שיעור ושתה חצי שיעור אין מצטרף שאין דעתו מתיישבת בכך, אבל האוכל ירק עם הציר שעליו וכן בשר עם המלח שעליו מצטרפין לכשיעור. וכן השורה פתו ביין וכיו"ב, מצטרפין שמכשירי האוכלים כאוכלין לענין צירוף, ומ"מ האוכל מרק עם ירקות אין מצטרף המרק לירק, שאין חשוב כמכשירי אוכל אלא מכשיר האוכל עצמו המעורב עם האוכל כציר שעל הירק.
שיעור האכילה לחולה ביום הכיפורים פחות פחות מכשיעור, וכיצד מודדין - ראו במאמר «ילדים, חולים, מעוברות ומניקות בצום יום הכיפורים».
י. צירוף באכילת פרס — כבר נתבאר דשיעור הצירוף הוא בכדי אכילת פרס, לפיכך אם אכל וחזר ואכל אם יש מתחילת אכילה הראשונה עד סוף אכילה אחרונה אכילת פרס מצטרפין אפי' לא היה בדעתו בעת האכילה הראשונה [שהיא פחות מכשיעור] לאכול עוד, ואם יש מתחילת האכילה עד סופה יותר מכדי אכילת פרס, אפי' אכל מעט מעט בלא הפסק כלל והיתה דעתו לכך מתחילה אינו מצטרף והר"ז כאוכל פחות מכשיעור.
יא. אכילת פרס שיעורו ולחולה האוכל לשיעורים — שיעור אכילת פרס הוא כדי אכילת ד' ביצים בינוניות, וי"א כשלש ביצים שוחקות דהיינו בקליפתן במילוי ובריוח ולא בצמצום. ולהלכה בשל תורה יש להחמיר ובדרבנן יש להקל. ולענין חולה יש להחמיר להרחיק האכילה כמה שיותר זו מזו שלא יצטרפו, לפיכך יש לנקוט את השיעור הגדול ביותר של אכילת פרס. וכ' האחרונים שהוא כשיעור תשע דקות לענין לכתחילה בשאפשר משום חומר יום הכיפורים, אבל מעיקר הדין נקטו הפו' דהשיעור לערך ארבע דקות. וי"א בין שלש לחמש דקות. וי"א שבע וחצי דקות, ולכן לענין חולה הצריך וקשה לו להמתין תשע דקות יש למעט השיעור כפי הענין ועכ"פ להמתין יותר מחמש דקות, ואם לאו יפחתו לו ליותר מארבע דקות, וכן בפחות מכן יותר משלש דקות, והכל לפי המדה וכבר נתבאר דעיקר השיעור המקובל הוא ארבע דקות.
יש אומרים ששיעור אכילת פרס הוא בכל אוכל לפי מה שהוא, ופעמים שהדבר נוגע לחומרא במאכלים הנאכלים לאט לאט, ובפרט במאכלים חמים, לפיכך פעמים שראוי להמתין יותר מתשע דקות וכדומה, אך אין המנהג להחמיר בזה, וממתינין לחמין כמו בצונן.
יב. שיעור שתיה — שיעור השתיה להתחייב עליה הוא כמלוא לוגמיו, ומשערין במלא לוגמיו של השותה עצמו, כל אדם לפי מה שהוא הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו, ולא מלא לוגמיו ממש אלא כל שאילו מסלקו לצד א' של פיו ויהיה מלא ובולט בריוח, שאז נראה כמלא לוגמיו, והוא פחות מרביעית הלוג באדם בינוני. וי"א להחמיר כבר ברוב רביעית. וכן יש לנהוג לגבי חולה ומ"מ השיעור משתנה שאצל אדם מגודל פעמים שהוא רביעית ויותר, ואצ"ל בננס בן י"ג, פעמים שהשיעור פחות מרוב רביעית.
שיעור השתיה לחולה השותה ביום הכיפורים — ראו במאמר «ילדים, חולים, מעוברות ומניקות בצום יום הכיפורים».
יג. צירוף משקין — כל המשקין מצטרפין זה עם זה ואפי' משקה מתוק ביותר עם משקה חריף ביותר [הראוי לשתיית אדם], והוא ששתאן בשיעור הצירוף שיתבאר להלן, אבל משקה שע"ג האוכל [כדלעיל דין ט'] כשאכל עם האוכל ובא להכשיר את האוכל אינו מצטרף עם המשקין לשיעור מלא לוגמיו, אבל אם שתאו בפנ"ע בלא האוכל מצטרף עם המשקין לשיעור שתיה.
יד. שיעור הצירוף לשתיה — שיעור הצירוף לשתיה י"א בכדי שתיית רביעית, דהיינו כשיעור שתיה לאדם בינוני שרגילין לשתות רביעית כזו בב' לגימות וכדומה, [וי"א שכל משקה לפי מה שהוא, רביעית משקה החריף בכדי שתיית רביעית ממנו. ורביעית מתה חם בכדי שתייתה. והיא חומרא גדולה, דפעמים שמשתהה הרבה יותר מאכילת פרס ] וי"א ששיעור הצירוף לשתיה כמו לאכילה בכדי אכילת פרס. [וי"א שאף בזה השיעור לחומרא אכילת פרס ממשקין אלו ששותה שהן ג' ביצים לחומרא, דהיינו בכדי שתיית רביעית ממשקה צונן].
טו. אכילה גסה — האוכל אכילה גסה ביום הכיפורים כגון שאכל בתחילת יום הכיפורים על אכילה שאכל בערב יום הכיפורים, עד שקץ במזונו פטור אבל אסור מדרבנן לעשות כן, אבל אם אכל על מאכלו של ערב יום הכיפורים מאכלים מבושמים או מתובלים חייב כל זמן שלא קץ במזונו.
טז. מאכל ומשקה שאינו ראוי — האוכל אוכלין שאין ראויים לאכילת אדם או משקין שאין ראויים לשתיית אדם אע"ג שראויין לבהמה, פטור אבל אסור לכתחילה מדרבנן ואפי' בחצי שיעור או משהו מהם. אך לחולה שאין בו סכנה הנצרך לו יש להתיר לכתחילה, לפיכך טבליות וגלולות מרות שאין ראויות הנצרכות לחולה שאין בו סכנה [באופן שאין בהם משום איסור רפואה בשבת] מותר ללוקחן אף ביום הכיפורים, וראוי שיקחם עטופים בנילון או כיסוי שע"ג הטבליות. ואם הם מתוקים לחיך אסור לאוכלן. [ובענין אכילת אוכלין ראויין שלא כדרך אכילתן ].
יז. שכח ובירך על מאכל ומשקה — מי ששכח ובירך על מאכל ומשקה ביום הכיפורים ונזכר קודם שיכניסנו לפיו, אסור לו לטעום אפי' מעט אלא יאמר מיד בשכמל"ו.
יח. טעימה ופליטה — אסור לטעום ביום הכיפורים דבר ואפי' פחות מכשיעור, ואפי' אם יודע שיוכל לשלוט בעצמו שלא יבלע כלום, ולכן אסור לרחוץ פיו בשחרית ולהפליטם ואפי' במעט מים. ואפי' דברים שאין ראויים לאכילה כגון עצי בשמים ועץ מתוק אסור לטעום כדי ללחלח הגרון להרגיש טעם ולפלוט.
יט. הרחת בשמים וטבק — מותר להריח בשמים ועשבים המריחים, וראוי לעשות כן בדברים שמברכים עליהם כדי להשלים מנין ק' ברכות, וי"א שממדת חסידות שלא להריח, ובפרט בדברים שאין מברכין עליהם.
מותר להריח בטבק וכדו' ביום הכיפורים, ויש מחמירין כששרוי בספירט או במי הרחה בפרט כשאינו מברך..
כ. בליעת הרוק — מותר לבלוע הרוק ביום הכיפורים, ויש מחמירין באופן שמתכוין לבלוע, שכבר גלגלו בפיו והחשיבו. [אבל ברוק הבא בדרך כלל בפה לכל הדעות מותר לבולעו כדרכו בלא שיחשיבו] ומי שיכול להעמיד עצמו בקל שלא יבלע רוקו יש לו להחמיר, אך אם הדבר לוקח לו את כל ישוב דעתו ביום הכיפורים ובתפלות לחשוב בכל העת על רוקו מוטב שיסיח דעתו מזה ולא יחשוב ע"ז כלל ואז לא יתאסף אצלו רוק, ואף אם יבוא לו מאליו יוכל לבולעו. ויש מי שאומר שבלילה בכניסת יום הכיפורים אין לבלוע רוק שהרוק מקבל טעם מתיקות המאכלים שאכל מבעוד יום.
כא. נגיעה באוכלים ומשקין — יש ליזהר שלא ליגע באוכלין ומשקין הראויים ביום הכיפורים שלא לצורך פן ישכח ויתנם לפיו, אך אם צריך ליתן מהם לקטנים מותר ואף שיכולים ליקח בעצמם, וי"א שבאופן זה יצוה לקטן שהוא פחות מגיל בר מצוה שהם יתנו לקטנים.
א. רחיצה — אסור לרחוץ ביום הכיפורים בין בחמין בין בצונן בין כל גופו ובין אבר אחד. ואפי' להושיט אצבעו במים אסור.
ב. רחיצת פיו — אסור לרחוץ פיו ביום הכיפורים אפי' מבחוץ ואפי' יש לו צער גדול, ואפי' בחומץ או דברים שאין ראויים לשתיה.
ג. רחיצה מטינוף — אין איסור ברחיצה אלא להנאתו, לפיכך אם היו ידיו ורגליו או שאר גופו מלוכלכים בטיט ובצואה [כגון קינוח שאחר עשיית צרכיו] או שנטף דם מחוטמו מותר לרוחצם כדרכו ואינו חושש. ולכן מותר אף להרטיב את ידו הנקיה כדי להעבירה על המקום המטונף לרוחצו, אך יזהר שלא ירחוץ אלא מקום המטונף.
ד. להעביר הזוהמא — רחיצה שאינה של תענוג רק להעביר את הזוהמא, יש דעות בפוסקים, ולכן אם הוא איסטניס ומזיע הרבה וקשה לו מותר לרחוץ, אבל מי שאינו איסטניס ואינו נזקק מאד לרחיצה זו יש להחמיר.
ה. רגליו כהות — הבא מן הדרך ורגליו כהות מותר לרוחצן.
ו. רחיצת גופו מלכלוך — היה גופו מלוכלך בכמה מקומות וטורח לרחוץ כל מקום בפני עצמו, יש מתירין ליכנס למים לרחוץ כל גופו אח"כ להסיר הלכלוך, ויכוין ברחיצתו שלא להנאת רחיצה רק להסרת הלכלוך. ויש שכ' שאין לרחוץ אלא במקום המטונף.
ז. רחיצת הפנים והעינים — אף מי שהוא איסטניס ואין דעתו מיושבת עליו עד שיקנח פניו במים נהגו להחמיר [אף שמדינא מותר] שלא לרוחצן, ואף ברחיצת העינים ואפי' לצורך תפלה, אא"כ יש לפלוף ע"ג עיניו שאז מותר לכל אדם לרחוץ המקום המטונף.
מותר ליקח המגבת שקינח בה פניו ידיו ורגליו מבע"י ולהעבירה ע"ג עיניו כדי להעיר חבלי השינה. אבל במקום שצריך הרחיצה לשם רפואה גמורה מותר לרחוץ עיניו [ולענין איסור רפואה בשבת בזה ].
ח. רחיצה לחולה — חולה אע"פ שאין בו סכנה רוחץ כדרכו ביום הכיפורים ובלבד שלא יכוין לתענוג.
ט. כלה — כל ל' יום הראשונים שלאחר נישואיה מותרת לרחוץ פניה ולסוך כדי שלא תתגנה על בעלה, אך אם נמצאים במשך כל יום הכיפורים בבית הכנסת אין נוהגים היתר בזה כיון שאין בעלה רואה אותה..
י. נטילת ידים — נוטל אדם ידיו שחרית כדרכו בכל השנה ג' פעמים. ולא יטול כל היד רק עד סוף קשרי אצבעותיו ולא יכוין להנאת רחיצה רק להעביר הרוח רעה, ומ"מ לא יברך ענט"י רק אם עשה צרכיו ורוצה להתפלל.
יא. נטילת כהן לנשיאות כפים — כהן הנוטל ידיו לדוכן נוטל ידיו עד הפרק אע"פ שהן טהורות, שאין זו רחיצת תענוג, ולא יברך על הנטילה [אע"ג שבשחרית נטל עד סוף קשרי האצבעות].
נטילת ידי הלוים — הלוים במקום שנוהגים שהם נוטלים ידיהם תחילה קודם שיטלו לכהנים אף הם מותרים ליטול עד סוף קשרי אצבעותיהם.
יב. נט"י אחר עשיית צרכיו — עשה צרכיו ביום הכיפורים וקינח או שהטיל מים ושפשף בידו מותר ליטול ידיו פעם אחת [ויש מי שמתיר ג"פ למי שדרכו בכך תמיד] עד סוף קשרי אצבעותיו, אבל אם לא קינח או שפשף, אם הוא במשך היום וצריך עדיין להמשיך ולהתפלל יכול ליטול ידיו, אבל בליל יום הכיפורים אחר התפלה אע"פ שדעתו להמשיך ולומר תהלים נכון לכתחילה שיקנח או ישפשף שיוכל ליטול ידיו כדי לברך אשר יצר.
יג. נט"י אחר כניסה לבית הכסא — הנכנס לביהכ"ס קבוע ולא עשה צרכיו.
יד. נגיעה במקומות המכוסים ובלכלוך — הנוגע בגופו במקומות המכוסים אפי' לא נגע רק באצבע א' צריך לרחוץ כל ידו שנגע בה עד קשרי אצבעותיו, ואם נגע בידו בטיט ובוץ א"צ לרחוץ רק מקום המלוכלך בלבד. ואם נגע במנעליו אזי אם הוא קודם תפלה יטול ידיו עד קשרי אצבעותיו. ובליל יום הכיפורים אחר התפלה ירחוץ במקום שנגע ויקנח שאר הידים.
טו. הולך לדבר מצוה ושומרי פירות — מי שהיה צריך לילך לדבר מצוה כגון להקביל פני אביו או רבו ונצרך לעבור בתוך מים מותר לילך אפי' עד צוארו בין בהליכה בין בחזרה הואיל ואינו מתכוין להנאת רחיצה והולך לדבר מצוה התירו לו, ובלבד שלא יוציא ידו מתחת שפת חלוקו כדי שלא יגביהנו על זרועו ויעבור משום הוצאה, ויזהר שלא לסחוט בגדיו לאחר מכן, ואם היה יכול להקיף הנהר יקיף ולא יעבור שם. וכן שומרי פירות מותרין לילך במים כנ"ל שהתירו להם משום הפסד ממונם אבל אסור להם לחזור.
טז. רחיצת פירות ומאכלים לקטנים — אם המאכילה לילדיה הקטנים מותר לרחוץ להם פירות ומאכלים אע"פ שידיה נרטבות.
יז. להצטנן ע"י כלי עם מים ובכלים ריקים ומצנן — אסור להצטנן בכלי שיש בתוכו מים בין של חרס בין של מתכת, אע"פ שאין גופו נוגע במים גזירה שמא ישפך עליו המים, אבל בכלים ריקים ובפירות מותר להצטנן. ויש מחמירין שלא להצטנן בכלי חרס ריקים. והעיקר כדיעה ראשונה. [ולענין שימוש ב"מצנן" ביום הכיפורים ] וכן אסור מדינא להצטנן בטיט לח ואפי' לישב ע"ג טיט לח אסור אם הוא טופח ע"מ להטפיח דהרי זה כרוחץ במים.
יח. להצטנן במגבת רטובה ולחה וכיצד להעביר על עיניו — אין ליקח מגבת רטובה אע"פ שסחטה מבעוד יום כדי להצטנן בה ביום הכיפורים גזירה שמא יסחוט, אבל מותר ליקח מגבת שניגב בה מבעוד יום פניו ידיו ורגליו כגון שהשתמש בה למרחץ וכדו', וביום הכיפורים שחרית מעבירה ע"ג עיניו כשהיא עדיין לחה קצת מקינוח של אתמול.
יט. טבילת נדה והפסק טהרה — אסור לטבול ביום הכיפורים שאין לנו בזמננו טבילת מצוה ולכן טבילת נדה בליל זה תדחה למוציהכ"פ, ותנהג לענין החפיפה כבכל טבילה במוצ"ש. אשה שצריכה להפסיק בטהרה ביום הכיפורים -.
כ. טבילת בעל קרי — הרואה קרי ביום הכיפורים אע"פ שרגיל לטבול בכל השנה ואינו מתפלל בלא זה, לא יטבול ולא ירחץ ביום הכיפורים, רק מקנחו במפה אם הוא לח, ואם הוא יבש או שנתלכלך מזה בשרו בכמה מקומות, ירחץ כל מקומות המלוכלכים בבשרו ומתפלל, אבל לא ירחץ שאר מקומות, ואצ"ל שלא ישפוך על גופו ט' קבין ולא יטבול וכנ"ל, [ומי שלבו נוקפו ואין דעתו מיושבת עליו כלל לתשובה ולתפלה ביום זה בלא טבילה ].
כא. סיכה — אסור לסוך אפי' מקצת גופו, וחמורה סיכה מרחיצה שאסורה אף כשאינה לתענוג, לפיכך אסור לסוך אף כדי להעביר את הזוהמא, אבל אם הוא חולה אע"פ שאין בו סכנה, או שיש לו חטטין בראשו מותר, ודוקא במקום שנוהגין גם הבריאים לסוך בחול, אבל במקום שאין מנהג הבריאים לסוך בחול אסור לסוך ע"ג חטטין משום רפואה [גזירת שחיקת סממנין] כמו בשבת ויו"ט.
כב. תשמיש המיטה והרחקות — יום הכיפורים אסור בתשמיש המיטה, לפיכך אסור ליגע באשתו בלילה וביום כדין אשה נדה, וכן אסור לישן עם אשתו במטה אפי' הוא בבגדו והיא בבגדה, ואף צריך לנהוג עמה כל דיני ההרחקות של נדה המבוארים ביו"ד סי' קצ"ה, כגון שלא ירבה דברים עמה וכיו"ב ולא יושיט מידו לידה, ולא ישנו בב' מטות כשנוגעות זו בזו, ואסורה להציע מטתו בפניו, ואיסור ישיבה על ספסל המתנדנד וכיו"ב.
כג. זהירות מטומאת קרי — חז"ל עשו הרחקות וסייגים רבים לשמירה ביום הכיפורים מחשש טומאה, ולא רק לכהן גדול אלא אף לכל אדם, וע"י שמירה ממאכלים בערב יום הכיפורים ואמירת פרקי תהילים קודם השינה, ואופן השכיבה ביום הכיפורים, וכ"ז משום שאף זה בכלל ביטול העינוי דתשמיש, וחששו מאד שלא תתבטל התענית בזה ולא תקובל תשובתו.
כד. ראיית קרי ביום הכיפורים — הרואה קרי ביום הכיפורים בין בלילה בין ביום ידאג כל השנה שמא לא קיבלו תעניתו ואין הקב"ה חפץ בשימושו, ואם עלתה לו שנה מובטח שהוא בן עולם הבא, ויתברך בריבוי זרעו ואריכות ימים. וכ"ז כשראה לאונסו אבל אם בא מחמת דברים הגורמים לכך כגון אכילה ושתיה או מחמת הרהור, או מחמת שבא מן הדרך בערב יום הכיפורים או שהיה חולה אינו בכלל הברכה וההבטחה, ולא בכלל ספק מיתה, ומ"מ צריך לעשות תשובה במשך השנה. והתשובה למי שנכשל בזה להתחזק בלימוד כל ימי חייו והתורה תטהרנו ולעסוק בצדקה ובחסד ואמת יכפר עוון. וכשעלתה לו שנה למי שראה במקרה שלא בהרהור או מחמת סיבה אחרת מובטח לו שהוא בן עוה"ב ויראה זרע ויאריך ימים, וראוי שיתן שבח והודאה להשי"ת שפדאו ממות לחיים.
דיני נעילת הסנדל
כה. איסורו — אסור לנעול מנעל של עור קשה או של עור רך ואפי' ברגל אחת ואף לטייל בו ממטה למטה בביתו, ואפי' ע"מ ליכנס בו לבית הכסא נקי וחושש שלא יטנף אסור, או רק לעמוד עליו לרגע קט אסור, ובין מנעל ובין סנדל בכלל האיסור, ואין חילוק בין אשה לאיש [ולקטנים ראה להלן] ואפי' מנעל של עץ או של שאר מינים ומחופה עור בין מלמטה בין מלמעלה ע"ג הרגל אסור. אך אם יש בו רצועת עור שנתפסת למעלה ברגל כמו קבקבים מדינא אין לאסור, ומנהג העולם להחמיר בזה. אבל מנעל של שאר מינים שאינם של עור כלל ואף לא מחופין בעור כגון של עץ או של גומי או של קש אפי' הוא עשוי כצורת מנעל ממש מותר לנועלו, ויש מחמירין במנעל של עץ וראוי להחמיר. ונעלים סינטטיות שרגילים לילך בהם כל השנה אע"פ שאין בהם עור כלל חשובות כמנעל ואסור לנועלן ביום הכיפורים.
יציאה לרה"ר — ואף מותר לצאת במנעל המותר לרה"ר ביום הכיפורים אף כשחל בשבת, אבל בשבת אחרת יש מחמירין בזה שאינו דרך מלבוש, אבל נעלי בית פלסטיק וכדו' אסור לצאת בהן במקום שאין עירוב.
כו. מנעל של עץ ושאר מינים ונעלי גומי — י"א דאף למתירין בשל עץ ושאר מינים מ"מ צריך שירגיש קושי הארץ, אבל נעלי גומי עבה וכיו"ב שמגינים על הרגל ואין מרגיש כלל שהוא יחף ולא בקושי הארץ אסור, רק ילך בלבדים רכים ובסוליה דקה שירגיש הקרקע למטה ברגליו, או בגרבים, ונכון להחמיר בזה למי שאפשר לו אך אין למחות במקילין. ויש מחמירין שלא לילך כלל אפי' במנעלים של בגד רך וכדומה רק יחף לגמרי [ובגרבים שלנו מותר] וי"א שראוי להחמיר בזה שלא במקום צורך. ואם הולך בדרך ומצויים מסמרים וזכוכיות ואבנים אין להחמיר בכ"ז.
כז. מקום סכנה וכדו' — במקום שמצוי עקרבים או דברים הנושכים מותר לכל אדם לנעול סנדל כדי שלא ישכנו ואפי' הולך לצרכי רשות. אך פשוט שכל שאפשר לו לילך במנעל המותר אסור ללבוש מנעל האסור.
כח. עמידה ע"ג עור — מותר לעמוד במקום צורך ע"ג כרים וכסתות של עור, אבל בתפלת י"ח אין לעמוד עליהם כל השנה משום גאוה אא"כ הוא מצונן וכדו'.
יולדת וחולה — יולדת כל ל' יום וכן חולה אע"פ שאין בו סכנה ומי שיש לו מכה ברגליו מותרין לנעול סנדל מפני הצינה, ואם אפשר להם במנעל של היתר כשל גומי אסור להם ללבוש מנעל של עור אא"כ חוששין לצינה, וכהיום שמצויים מנעלים של היתר לרוב אין נוהגים בהיתר זה.
כט. הליכה במקום מטונף — אם צריך לילך במקום רפש וטיט או במקום מטונף וחושש שלא יטנפו רגליו מותר לנעול שם מנעלים [ויראה להחליף של שמאל בימין ושל ימין בשמאל] ומיד כשיוצא משם או מגיע למקום נקי יסירם מעליו, אבל אם אפשר במנעל של היתר כפלסטיק או בלא עקב אסור לנעול שם מנעלים של עור.
ל. הליכה בגשמים — ירדו גשמים וצריך לילך מביתו לבית הכנסת או להיפך, אם הוא חושש לצינה כגון שהוא מצונן או חלש ועלול להזיק לבריאותו [ויש מתירין אף במפונק], אם אין לו מנעלים של היתר מותר ללבוש המנעלים בדרך עד שיגיע למקומו ויחלצם מעליו, אבל אם הוא אדם בריא ואינו חושש לצינה אע"פ שמצטער בזה שילך בלא גשמים אסור לנעול מנעליו, אפי' הולך במקום גשמים, ואפי' הולך לבין הגויים שילעגו עליו, ובפרט כשהולך עם גרביים. ואצ"ל אם יוכל לילך במנעל של היתר, ומותר לילך בגרבים במקום גשמים או רטיבות ואין לחוש משום סחיטה, ויש שנהגו להחמיר על עצמן בזה, ולכן באופן זה שמצויים שלוליות גשמים וכדו' ילבש נעלי בית המותרים. וראה עוד בהל' שבת בשבת ח"ג פרק סב דין נה.
הלכות ערב יום הכיפורים — כפרות, מחילה, סעודה מפסקת והדלקת נרות · סדר תפילות יום הכיפורים — מכל נדרי ועד מוצאי הצום
קו ההלכה של בית ההוראה — 02-5363333, מענה 24/6.