הלכות ארבעת המינים בשנת השמיטה ובשנה שאחריה: מתי חלה קדושת שביעית על אתרוג, איך קונים בלי איסור סחורה, שמור ונעבד, הוצאה לחו"ל, ביעור, ודין לולב, הדס וערבה.
מכון הוראה בישראל
א. בכל פירות האילן קדושת שביעית נקבע ע"פ חנטה [ונבאר לקמן מה גדרו], ואילו בירקות נקבע ע"פ השנה שבו נלקטו הירקות. למשל אם דבר שחנט בשישית ונלקט בשביעית, אם יש עליו דין פרי האילן אין בו קדושת שביעית, ואין צריך להפקירו. ואם יש עליו דין ירק נוהג בו קדושת שביעית וחייבים להפקירו.
ב. נחלקו הראשונים מהו דינו של האתרוג לגבי קדושת שביעית. במשנה (ביכורים פ"ב מ"ו) שנינו 'אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים ולירק בדרך אחד, שוה לאילן בערלה וברבעי ובשביעית, ולירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עשורו'. אמנם בגמרא (ראש השנה טו.) איתא 'ורבותינו נמנו באושא ואמרו אחר לקיטתו בין למעשר בין לשביעית'. [וכ"ה בירושלמי (ביכורים פ"ב ה"ד)]. וכן מצינו כמה סוגיות בירושלמי ובבבלי שלכאורה נחלקו בענין וכפי שהאריכו בכך האחרונים.
ג. להלכה למעשה מצינו ד' שיטות בדבר: א. להלכה נפסק שאזלינן בתר חנטה לחוד. כן דעת רוב הראשונים [רבינו חננאל (ראש השנה טו:), רש"י (ראש השנה טו: ד"ה לעולם), תוס' (ראש השנה יד: סוכה לט: ד"ה ולשביעית), והראב"ד (מעשר שני פ"א ה"ה)]. וכן פסקו הש"ך (ס"ק קמו), הגר"א (יורה דעה סימן שלא ס"ק קצא), ופאת השולחן (סימן כב הי"ב). ב. יש ספק האם להלכה נפסק בתר חנטה או בתר לקיטה, ולכן צריך להחמיר בשניהם, ובכל שנה הוא ספק גמור. לגבי תרומות ומעשרות וספק לגבי שביעית האם נוהג בו שביעית מדאורייתא. וכן דעת הכסף משנה (שמיטה פ"ד הי"ב) בדעת הרמב"ם (מעש"ש פ"א ה"ה, שמיטה פ"ד הי"ב). וכן פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן שלא סעי' קכו) שצריך להחמיר בין בתר חנטה ובין בתר לקיטה. ג. רבותינו באושא לא נמנו שלהלכה אזלינן בתר לקיטה ולא בתר חנטה, אלא שאף שמדאורייתא אזלינן בתר חנטה, נמנו רבותינו ותיקנו תקנה נוספת לנהוג שביעית אף בתר לקיטה. כן דעת הרז"ה (ראש השנה טו.). וכן הכריע החזון איש (שביעית סימן ז סק"י) בדעת הרמב"ם. ונמצא שבשנה שחנט האתרוג נוהג בו שביעית מדאורייתא. ובשנה שנלקט האתרוג נוהג בו שביעית מדרבנן. ד. לגבי שביעית אזלינן בתר לקיטה לחוד כרבותינו. כ"כ הרדב"ז (תשו' ב' אלפים קעז) בדעת הרמב"ם. ועין בשו"ת השבט הלוי (ח"א סימן קעה סק"ח ד"ה אמנם גם, וח"ז קפא סק"ב). שכן משמע בדעת הרמב"ם.
ד. כתב החזון איש (שביעית סימן ז סק"י ד"ה ומרן) שמעיקר הדין היה ראוי לנהוג כדעת רוב הראשונים, וכפי שפסק הגר"א, אלא שנהגו העם להחמיר כרמב"ם. וכן כתב בשבט הלוי הנ"ל. ונמצא שאתרוג שחנט בשישית ונלקט בשביעית מעיקר הדין אין בו קדושת שביעית והמנהג להחמיר. אך לבני ק"ק ספרד [שי' הכסף משנה, והמחבר] שנוהגים כדעת המחבר הוא ספק מעיקר הדין.
ה. החזון איש (סימן ט ס"ק יז ד"ה מותר) הכריע שהרוצה אתרוג בשנת השביעית ללא חשש קדושת שביעית יקטפו מן האילן קודם ראש השנה של שביעית. וכתב הדרך אמונה (שמיטה פ"ד שער הציון ס"ק קנה) שכל זה לכתחילה, אך בדיעבד אם לא עלה בידו, יש להקל [לקחתו למצוה]
ו. לשיטות שאזלינן בתר חנטה, כשקונה אתרוג בסמוך ממש לסוכות, יש לשים לב באיזה שנה חנט, משום שיש פעמים שחנט לאחר ראש השנה ומגיע לשיעור אתרוג הכשר בערב סוכות. ונחלקו הראשונים מהו חנטה, האם כשנופל הפרח וניכר הפרי. או כשמגיע לעונת המעשרות. ומצינו בזה ג' שיעורים או משיעגיל (נפל הפרח וניכר הפרי) האתרוג או כשיהיה בו שיעור כפול או כזית, ובאתרוג כל השיעורים הללו קרובים מאד זה לזה.
ז. אף באתרוג שבודאי חנט בשמינית [כגון שנפל הפרח וניכר הפרי בראש השנה] והגיע לשיעור קודם סוכות, יש מי שאומר שנוהג בו קדושת שביעית מדרבנן.
ח. החזון איש (סימן ז ס"ק י"ד) כתב אתרוג שחנט בשישית ונלקט בשביעית אינו הפקר גמור אלא מספק. ולכן אסור לבעל השדה לעכב את מי שבא ללקט בשדהו. אך אסור לאדם ללוקטו מחמת הספק. ובדרך אמונה (שמיטה פ"ד הי"ב בה"ל ד"ה הרי) כתב שיכול בעל השדה לתת רשות רק לידידיו ליטול את האתרוגים בכל אופן, ואילו לשאר בני אדם יכול להתנות שמתיר רק לצד שיש בו קדושת שביעית, אך יש עליו איסור ללקט כדרך בעל הבית, כבכל שנה, ומותר לו ללקוט רק כפי צרכו. והסתפק באופן שמפקירו על תנאי, אם קיים את המצוה להפקירו. או שמא כיון שאין אדם יכול ללוקטו אינו הפקר, ולא קיים את המצוה. וכתב שאולי הוא מצוה ממונית שאינו מחוייב לקיימו אם יש ספק חיוב. והסתפק האם החזון איש כתב דין זה רק לשיטתו שס"ל שמעיקר הדין הלכה כדעת הראשונים שאם חנט בשישית אין בו קדושת שביעית כלל. או שמא אף לדעת הכסף משנה שהוא ספק גמור אינו חייב להפקירו. והאור לציון פסק כדעת הכסף משנה שהוא ספק גמור, ופסק שאסור ליטול בלי רשות בעל השדה, והוסיף שאף אם בעל השדה השאיר את השדה פתוח, ומתיר לקחת את כל הפירות הקדושים בקדושת שביעית אין לקחת אתרוגים מחמת הספק.
ט. אתרוג שחנט בשביעית ונלקט בשמינית, לבני אשכנז נוהג בו שביעית לכל דבר, ומחוייב בעל השדה להפקירו לגמרי, ומותר לכל אדם ליטלו. לבני ספרד דינו כאמור לעיל בסעי' ד', והוא ספק גמור לכל דבר. ועין חזון איש ס' ז' סק"י וס"ק ט"ז דחנט בשמיטה אף על פי שנקטף בשנה השמינית קדוש בקדושת שביעית לדברי הכל.
י. אתרוגים הגדלים אצל נוכרים בארץ ישראל. דעת הבית יוסף וסיעתו דאין נוהג בו קדושת שביעית. ודעת המבי"ט וסיעתו דנוהג קדושת שביעית. המנהג בירושלים לנהוג כהבית יוסף. והחזו"א (סימן כ סק"ז) פסק כהמבי"ט. [ראה אבקת רוכל (סימן כד), כס"מ (שמיטה פ"ד הכ"ט), ויש מהאחרונים שכתבו שחזר בו בסוף ימיו או לא, ואין כאן מקום להאריך.]
יא. אתרוג שנהוג בו קדושת שביעית נאמרו בו ד' דינים: א. בעל השדה חייב להפקירו. ב. צריך לנהוג בו קדושה, והיינו לא להפסידו בידים. ג. אסור לסחור בו. ד. צריך לבערו בזמן הביעור. אך מותר לכתחילה ליטלו למצוה, וא"צ לחשוש שמשמוש הידים בזמן הנטילה יקלקלנו.
יב. אתרוג הקדוש בקדושת שביעית נאסר לסחור בו, שנאמר (ויקרא כה ו)'לאכלה', ודרשו חז"ל ולא לסחורה. ואם עבר ומכר הכסף נתפס בקדושת שביעית.
יג. לכן מי שאינו יכול ללקט בעצמו ורוצה לקנות מחבירו אתרוג הקדוש בקדושת שביעית ינהג באחד מהאופנים הבאים:
א. לקנות אצל המוכר עוד דבר שאין בו קדושת שביעית ביוקר וישלם בדרך הבלעה ונותן לו האתרוג במתנה. למשל אם רוצה לקנות אתרוג במאתיים שקלים, ולולב במאה שקלים, באופן שאין בלולב קדושת שביעית, ישלם ג' מאות שקלים על הלולב ויתן לו את האתרוג במתנה. באופן זה אינו עובר על איסור סחורה, וגם הכסף שמקבל אינו נתפס בקדושת שביעית. ובמקום שנאסר משום סחורה כגון בכמות גדולה יותר מכמות שאדם רגיל להביא לביתו לכמה ימים ולמוכרם, וכן כשקונה על דעת למכור, יש שהחמירו אף בדרך הבלעה שנאסר באופן שיש איסור סחורה, ויש שהקילו שאין בזה איסור סחורה בכל אופן כשהוא בדרך הבלעה ויש שהוסיפו שראוי שהמוכר לא יהיה מי שליקט את האתרוגים מהאילן עצמו.
ב. באופן שהמוכר מוכר דבר מועט אין איסור של סחורה, ואז אפשר לקנות את האתרוג בהקפה, פירוש לקחת מבלי לשלם תמורה עד לאחר אכילת הפרי, ובכך לא חל על המעות קדושת שביעית. ויש מתירים לקנות בהקפה אפילו אם משלם לו כמה רגעים לאחר המקח, וסוברים שגם בכך לא חל על הכסף קדושת שביעית ובלבד שלא יהא חלות הקנין בעת התשלום אלא קודם לכן. אמנם ביום טוב ראשון יש דין שהאתרוג יהיה 'לכם', ולכן יש מקפידים לקנות את ארבעת המינים בקנין דאורייתא, ועל כן במקום שאינו קונה בכסף יקנה על ידי קנין חצר שהוא קנין מן התורה, על ידי הכנסתו לחצירו ורשותו.
ג. הנהוג היום אצל בעלי הפרדסים למכור האתרוגים על ידי אוצר בית דין. והיינו שבעלי הפרדס מעמידים את הפרדס לבית דין, ובית דין נותן הרשאה שהוא ופועליו כשכירים של בית דין, וכל השכר אינו אלא הוצאות וטורח שלהם. וזהו האופן המהודר שעל ידי כך אין חששות: א. שמור. ב. נעבד. ג. איסור סחורה. ד. אין הדמים נתפסים בקדושת שביעית. ובלבד שלא יהא מחיר האתרוג כבכל שנה אלא בזול יותר [קובץ אגרות רנ"ב ח"ב ע"ג].
ד. ויש עוד אופן המבואר בחזו"א והוא על ידי מינוי שליחות, היינו שהקונים ממנים את המוכר להיות שלוחם להביא את הפירות או לקנותם מנכרי, ומשלמים לו כפי טרחתו והוצאותיו.
יד. עבר וקנה אתרוג באופן האסור, בין בשוגג בין במזיד, אין הפירות נאסרים לאכילה, וכשרים לברכה.
טו. אם קנה באופן שחל על הכסף קדושת שביעית, יחלל המוכר את המעות על איזה דבר מאכל, ויאכלנו בלי להפסידו. ונחלקו הפוסקים האם חל קדושת שביעית על הדמים כשיעור שוויה לאכילה או כשיעור שוויה למצוה. ראה ביכורי שלמה (ח"א סימן לז ס"ק כב), דרך אמונה (שמיטה פ"ו ס"ק לז).
טז. ויכול לחללו אף על מים (דרך אמונה שמיטה פ"ו סק"ח). והסתפקו הפוסקים אם צריך לחללו על דבר ששוה פרוטה. לפיכך יחללו דווקא על שווה פרוטה.
יז. ולמעשה אם הקונים רוצים לעשות קנין כסף דווקא, אפשר לקנותו בפרוטה, והשאר בהקפה, והמוכר יניח את הפרוטות במקום מסוים, וכשירצה המוכר לאכול או לשתות דבר מה המוכר יחלל את הפרוטות שקיבל על משקה או מאכל ששוה פרוטה, ויאכל או ישתה אותו דבר כולו בלי להפסידו.
יח. אם המוכר עם הארץ, אסור לתת לו מעות שיתקדשו על ידי המכירה, ויהיו קדושים בקדושת שביעית, שמא לא ינהג במעות קדושת שביעית. ובדיעבד אם שכח ומסר לו מעות, יחלל את המעות שביד עם הארץ על דבר מאכל, בשווי המעות הקדושים בקדושת שביעית ויאכל אותו מאכל בקדושת שביעית.
יט. הסוחרים שסחרו בפירות שביעית אינם רואים סימן ברכה לעולם.
כ. נחלקו הראשונים האם מותר להנות מפירות שביעית שנעשו בהם מלאכות האסורות בשביעית, או ששמרם בעליו ולא הפקירם כדין. ונחלקו פוסקי זמנינו האם מותר או אסור. ואף לדעת המתירים יש שכתבו שאין ראוי לצאת ידי חובה באתרוג שנעבדה בו עבירה [ראה עמוד קט.]
כא. נחלקו הפוסקים האם מותר לעשות מלאכות למנוע מהאתרוגים שיפסלו לברכה, ואם עבר ועשה תלוי בהנ"ל. ויש מהמלאכות שהדברים נוטים יותר להקל וצריך שאלת חכם.
כב. אסור להוציא אתרוג הקדוש בקדושת שביעית לחוץ לארץ (שביעית פ"ו מ"ה, רמב"ם שמיטה פ"ה הי"ג).
כג. האיסור הוא אפילו אם מוציא לסוריא. אך מותר להוציא למקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עולי בבל (חזון איש סימן יג ס"ק יג). ולכן צריך להזהר שלא להוציא אתרוגים הקדושים בקדושת שביעית למקומות שלא כבשום עולי מצרים, אף אם הם בכלל סוריה כגון בחלק מרמת הגולן, או בחלק מהישובים דרומית לים המלח. והמוציא אתרוגים לישובים הללו צריך לברר אצל רב הבקי בתחומי ארץ ישראל האם הם בכלל כיבוש עולי מצרים. אלא אם כן מוציא באופנים המבוארים לקמן.
כד. החזון איש (מכתבים בסוף דר"א ח"ד מכתב י"ח) התיר לשלוח אתרוגים שאינם מורכבים ואינם מן השמור לחוץ לארץ במקום שיש חשש שאם לא ישלחו תבטל המצוה. ועדיף מלקנות מן העושה סחורה באתרוגי שביעית.
כה. אך כתבו פוסקי זמנינו כמה עצות כיצד להוציא באופן שאין איסור, או שעכ"פ לשיטות מסוימות אין איסור. והמהדר ינהג באחד מהעצות הללו:
א. יש מי שסובר שהאיסור הוא רק לצורך סחורה האסורה. אך להוציא לצורך סחורה באופנים שמותר לסחור בשביעית מותר. ולפי שיטה זו כתב בתשובות והנהגות (ח"ב סימן תקס, שמיטה כהלכתה פ"ג הי"ז) להתיר לשלוח דבר מועט משום שהותר למכור בדבר מועט. וכן אם מוציא לתת במתנה למי שיקנה דבר אחר, שאינו סחורה וכיו"ב. וכתב בתשובות והנהגות שאם מוציא את שלו לצורך עצמו ודאי אין חשש. ולכן בהיותו בחוץ לארץ נהג להדר לעצמו שיקנו לו את האתרוג בעודו בארץ ישראל, וכיון שהוא שלו מותר להוציא עבורו. אך כהוראה לציבור התיר בכל אופן דבר מועט.
ב. אך החזון איש (סימן יג סק"ד ד"ה פסחים) כתב שנחלקו הראשונים האם מותר להוציא לצורך עצמו לאכילה. ולכן הורה החזון איש שבמקום הצורך יאכלו את האתרוג לאחר סוכות, ואז על כל פנים לדעת חלק מהראשונים אין איסור.
ג. יש המהדרים להחזיר את האתרוגים לארץ ישראל לאחר סוכות. ונאמרו בכך שני טעמים מהו הענין להחזיר את האתרוג לארץ ישראל. דעת הרידב"ז (הג' פאה"ש סימן ה סעי' יח) שכל האיסור הוא משום שצריך שהביעור יהיה בארץ ישראל, ולכן אם מחזירו לארץ ישראל קודם הביעור אין איסור. ובהלכות חג בחג (ארבעת מינים פט"ז סק"י) כתב שהטעם הוא משום שחששו לדעת הראב"ד (תו"כ בהר פ"ט אות ט) שאסור לאכול פירות שביעית בחוץ לארץ. ולכן מחזירים את הפירות לארץ ישראל, שיאכלום בארץ.
ד. המהרי"ל דיסקין (הו"ד ציץ הקודש ח"א סימן טו סק"א) כשהיה אב"ד בריסק הורה שיקנו אתרוגים מגויים [בזמנו היו רוב הפרדסים של גויים], ויתנו עימו שאינם קונים את האתרוג רק לאחר שיצא לחוץ לארץ, וכן יקנו את האתרוגים בהבלעה יחד עם ההדסים, ונמצא שאין ישראל עושה את העבירה. וכן אינו מוציא את האתרוגים לסחורה אלא לתת אותם במתנה למי שקונה הדסים. ובזמן הזה הדבר מצוי בלולבים והדסים שגדלים אצל נכרים למי שחושש שיש בהם קדושת שביעית.
ה. הגאון רבי פנחס עפשטיין הורה שבאתרוגי אוצר בית דין אין איסור להוציאם. והטעם לפי שהבית דין שליח להוציא עבור היחיד אתרוג אחד, ובזה אין איסור. ויש שהשיגו על זה מאחר שבזמן ביערו יהיה בבעלות פרטית ויתחייב בביעור. ושייך החששות שבסעיף ג'.
ו. הגר"ח ברלין (הו"ד בשאלת הגרא"מ אייזען בבית רידב"ז פ"ה סעי' יח ד"ה שלמא) התיר לטעת פרדס אתרוגים על דעת לשלוח את הפירות לחוץ לארץ, ובפרדס זה אף בשביעית מותר לשלוח. והרידב"ז (שם ד"ה אך מה שכתב בשם) נחלק על היתר זה.
כו. הוציא אתרוגים לחוץ לארץ באופן האסור, אין האתרוגים נאסרים, ומותר לברך עליהם לכתחילה.
כז. החזון איש (חזון איש סימן יג סק"ד ד"ה ופירות) נקט שאף אם הוציאו אותם לחוץ לארץ אסור להוציאם למקום אחר בחוץ לארץ. אמנם המהרי"ל דיסקין (הו"ד ציץ הקודש סימן טו סק"א) כתב שנוטים הדברים שהאיסור הוא רק אחר זמן הביעור, אך קודם שהגיע זמן הביעור אין איסור להוציאם לחוץ לארץ. ולפיכך התיר לבני קהילתו בבריסק להוליך אתרוגים ממקום למקום בחוץ לארץ בצירוף שאין מוליכים אותו לסחורה אלא לתת אותו במתנה בהבלעה למי שקונה הדסים.
כח. יש מי שמסתפק שמא אף באופן שכבר יצאו הפירות לחוץ לארץ אסור להרבות פירות שביעית בחוץ לארץ, ולכן לא ימכרם באופן שחל על הכסף קדושת שביעית, אף כשהמוכר חבר ורוצה לקנות במעות דבר מאכל ולאכלו בקדושת שביעית (ציץ הקודש ח"א סימן ט"ו סק"ד).
א. אתרוגי שביעית אסור לקחת הרבה מהם משום נראה העושה סחורה בפירות שביעיתהכמות המותרת ללקט היא מזון ג' סעודות, החזון איש (שביעית ס' כל זה ו') כתב שיעור שאדם מכין לתשמיש בני ביתו לימים מועטים, ומותר ללקט שיעור המותר אף אם אין דעתו לאוכלן אלא למוכרן לאחרים וכשמוכרן אוכלן בקדושת שביעית וכן דמיהם. ובס' שו"ת משנת יוסף ח"ג ס' ל"ז מבאר שיעור ג' סעודות הוא חצי אתרוג מטוגן לכל נפש (פרט לתינוקות), ובשם הגר"נ קרליץ שליט"א נאמר לקחת רק שני אתרוגים למצוה, כדי שיהיה לו אם ירצה להחליף ועין במשנת יוסף (כרך עניני שביעית ג – ד חלק ההוספות עמוד ל"ו ס' כ"א) עיין שם.
ב. ללקט לבניו מותר. ללקט עבור אנשים אחרים או בני ביתו אם דרכו בכל שנה לספק להם גם בשביעית מותר. [משנ"י הנ"ל] אבל אם רוצה לספק להרבה אנשים ואינו בדעתו לסחור בהם כלל, יש צדדים להקל, ויעשה שאלת חכם.
ג. המלקט לעצמו כמה זנים של אתרוגים למצוה אם דרכו בכל שנה לקחת כמה זנים גם בשביעית מותר.
א. הרוצה לתלות אתרוגים לנוי סוכה מותר, רק שיזהר לתלותו באופן שלא יפסד האתרוג, ולכן יתלנו בתוך שקית או על ידי חוט מלופף, אך אסור לנעוץ בו נעצים או מסמרים וכדומה שמפסידים האתרוג. (שו"ת שבט הלוי ח"ז ס' נז). ועין בשו"ת מנחת יצחק (ח"י ס' קיט) דראוי להדר לעשות תנאי שאינו מקצה האתרוג לנוי.
ב. אסור לנעוץ בשמים כגון ציפורן באתרוג של שביעית משום שהוא מפסידו בידים.
ג. צריך לנהוג קדושת שביעית בקליפות האתרוגים, אך אין צריך לנהוג קדושת שביעית בגרעיני האתרוגים.
ד. מרקחת אתרוגים צריך לאכלו קודם זמן הביעור, וראה בהרחבה השיטות השונות אימתי זמן הביעור.
א. מבואר בגמרא (ראש השנה טו.) שיש באתרוג ביעור. דעת הרידב"ז (הג' פאה"ש סימן ח הי"ג) שבזמן הזה אין לאתרוגים ביעור. וכן נטה במנחת שלמה (ח"ג סימן קלב ס"ק יד ד"ה ואולי). אך הגר"ש סלנט (הו"ד בספר השמיטה לגרי"מ טיקוצינסקי פ"ט הערה), מהרי"ל דיסקין (הו"ד בשו"ת משנת יוסף סימן לד), חזון איש (סימן ט ס"ק יז), הגרי"מ טיקוצינסקי (ספר השמיטה פ"ט ס"ט) ועוד נקטו שאף בזמן הזה יש ביעור לאתרוג.
ב. זמן ביעורו לדעת הרידב"ז בזמן שיש ביעור הוא בט"ו בשבט. ולסוברים שאף בזמן הזה יש בו ביעור צריך שיכלה בפועל מהשדה, והגר"ש סלנט (הו"ד בספר השמיטה שם) כתב שברוב השנים זמנו בחודש שבט. אך המהרי"ל דיסקין (הו"ד במשנת יוסף שם) והחזו"א נקטו שיש לאכול את האתרוגים מיד לאחר סוכות. ודעת שבט הלוי (תורת הלוי שביעית עמ' רצט) שזמנו או עד חנוכה או עד ט"ו בשבט.
ג. יש אומרים שלדעת הרמב"ם (שמיטה פ"ד הי"ב) ע"פ הכסף משנה שיש ספק גמור שמא באתרוג הולכים אחר לקיטה ולא אחר חנטה, אם כן ראש השנה של שנה שמינית הוא זמן הביעור, שהרי מיד בראש השנה כבר אין אתרוגים הפקר בשדות. ולפי זה אסור ליטול אתרוג שנלקט בשביעית, אלא אם כן הפקירו קודם ראש השנה. אך אם נלקט בשמינית מותר ממה נפשך, אם אזלינן בתר חנטה הוא עדיין קודם זמן הביעור, ואם אזלינן בתר לקיטה הרי נלקט בשמינית, ואין עליו קדושת שביעית כלל. ובחזו"א (סימן ט ס"ק יז ד"ה אתרוג) כתב אתרוג למצוה בשמינית יש ליקח מן החבר או מן הנכרי, שהרי הוא עדיין קודם ביעור ולפי"ז אף בנלקט בשביעית מותר.
א. בפשטות בגמרא (סוכה מ.) מבואר שיש קדושת שביעית בלולב. אמנם נחלקו הראשונים האם להלכה נפסק כסוגיא זו. ועוד נחלקו האחרונים שגם לצד שיש בו קדושת שביעית, שמא היינו דוקא בזמנם שהיו משתמשים בלולב לכבד את הבית, אך בזמנינו שכל השימוש בלולבים הוא רק למצוה הכל מודים שאין בו קדושת שביעית. וכן מורים רוב פוסקי זמנינו. אמנם יש מפוסקי זמנינו שהחמירו לעצמם ונהגו בו קדושת שביעית.
ב. אף לסוברים שיש קדושת שביעית בלולב אזלינן בתר חנטה(סוכה לט:). וממילא נוגע הדבר רק לסוכות שאחר שנת השמיטה, ואין נפק"מ אם נלקט קודם ראש השנה או לאחריו.
ג. אף לסוברים שיש בו קדושת שביעית, אין נוהג בו דיני ביעור.
ד. לולב של גוים מותר ואין בו קדושת שביעית. (שבט הלוי ח"א סימן קפא).
ה. מותר לעשות טבעות מעלי לולב של שביעית. (דרך אמונה שמיטה פ"ח הי"א בה"ל ד"ה הלוקח, וראה אורחות רבינו ח"ב עמ' שכו).
ו. אם הלולב יבש כבר ואינו ראוי לכבד את הבית מותר לשורפו. (דרך אמונה שמיטה פ"ח הי"א בה"ל ד"ה הלוקח).
ז. לולב שנעשו בו מלאכות האסורות בשביעית, כתבו מרנן פוסקי הדור הגאון מרן הגרי"ש אלישיב אלישיב זצ"ל ומרן הגאון הגר"ש ואזנר שליט"א ומרן הגאון הגר"נ קרליץ שליט"א ראוי להדר ולא ליטול לולבים אלו (ראה עמוד קט). וכן כתב באורחות רבינו (ח"ב עמ' שכח) ובדרך אמונה (שמיטה פ"ח צה"ל ס"ק קיז) שהחזו"א החמיר לעצמו בזה.
ח. לולב לאחר החג הנוהג בו קדושת שביעית ובין הנוהג שאין בו קדושת שביעית לא יכבד הבית בו אחר מצותו, ולמחמיר בו קדושת שביעית אסור לשרפו כל זמן שראוי לכיבוד הבית, שהרי מפני זה חל עליו קדושת שביעית. (משנת יוסף ח"ד סימן ו).
א. יש ספק בירושלמי (שביעית פ"ז ה"א) האם יש קדושת שביעית בבשמים. דעת הרבה פוסקים שיש להחמיר ולנהוג קדושת שביעית בבשמים. אמנם דעת המהרי"ל דיסקין (הו"ד בציץ הקודש ח"א סימן טו סק"א) שבהדסים בודאי אין קדושת שביעית נוהגת. וכן כתב בדרך אמונה (שמיטה פ"ז צה"ל ס"ק רכב) שהחזו"א צידד להקל שאין קדושת שביעית נוהגת בו. והטעם הוא לפי שמגדלים אותו למצוה ולא לריח. ואם אין בו ריח בודאי אין בו קדושת שביעית. אמנם החזון איש החמיר לעצמו, ולא נטל משמור ונעבד, והקפיד על דיני סחורה בהדסים. ואף אם נקטפו לריח יש מקום להחמיר, כ"כ מנחת יצחק (חס ושלום סימן קל אות ג), אלא שבסתמא אין עומדים לריח.
ב. באורחות רבינו (ח"ב עמ' שכט – של) הסתפק האם יש זמן ביעור להדסים.
ג. בשמור ונעבד ראוי להדר שלא לקחתם החזון איש החמיר לעצמו שלא לקחתם. וכן פסקו גדולי הדור, ראה במכתבים. ויש להעיר שבהדסים מכיון שאין פירות אם רק מונע מליטול את הדסים, ואינו עובד עבודה האסורה, יש יותר מקום להקל לכתחילה כיון שיש לבעל השדה על מי לסמוך, וכן נראה עיקר הדין. ומאידך כשעובד עבודות האסורות יש יותר מקום להחמיר, משום שהעבודה נעשית לצורך ההדסים, ואילו בלולב העבודה נעשית עבור התמרים או האילן.
א. ערבי נחל אין בהם קדושת שביעית.
ב. יהדר שלא נעבד בשביעית. ובדרך אמונה (שמיטה פ"ח ס"ק פו) כתב שהחוששים לדעת הראב"ד ואוסרים נעבד, אף למצוה נאסר.
דיני האתרוג — קנייה, גודל, פיטם, חזזית ואתרוג מורכב · שאלות אקטואליות בארבעת המינים — תשובות גדולי הפוסקים · דינים כלליים בארבעת המינים — שיעורים, "לכם", שאול וגזול, תשלום · אתרוגי "חזון איש" — המסורת, המכתבים ועדויות התלמידים
קו ההלכה של בית ההוראה — 02-5363333, מענה 24/6.