מה עושים עם הלולב, האתרוג, ההדס והערבה אחרי החג? סגולות האתרוג ליולדת ולט"ו בשבט, ערבות ההושענא לשמירה, טעמי הנענועים בדברי הראשונים והחסידות, ומצוות שמחת החג.
מכון הוראה בישראל
לולב: כתב בסדר היום וכן כתב ג"כ החיד"א בשם מהר"ם דילזאנו, וז"ל, שהיו נוהגים להצניע לולבם אחר החג בביתם. ונ"ל, דטוב להצניע אותם עד סוכות משנה אחרת, ובערב סוכות ישרוף אותם באש התבשיל שמבשל לכבוד יום טוב. ויש ששורפין אותו בערב פסח, אבל בכל ימי הקיץ אין להם הסגולה היקרה. כתב בשולחן ערוך הרב (תמה, י"ב), שיש נוהגים להסיק עם הלולב את התנור בערב פסח למצות מצוה. וכן כתב הבן איש חי (הל' שנ"א, וזאת הברכה ח').
אתרוג: כתוב בספר אורחות חיים (ספינקא, תרסד) בשם אלף למגן, שיעשו מן האתרוג מרקחת לעלות על השולחן, בליל ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות שיברכו עליו מאנשי הבית. איתא בגמ' (כתובות סא.), שאשה מעוברת דאכלה אתרוגא הוי ליה בני ריחני. עוד איתא, שהאתרוג סגולה לאשה מעוברת שתלד בריוח ולא בצער, ויצא הולד בר קיימא לחיים טובים ולשלום כשאוכלת ממנו באותה שעה. (אלף המגן קיא ס"ק ו, ואורחות חיים הנ"ל). יש הנועצים בשמים נעגלך (ציפורן) באתרוג של מצוה לאחר חג הסוכות להריח במוצאי שבת והוא מטעם הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא אתעביד ביה מצוה אחרתי (הגר"ח קנייבסקי). אבל אסור לעשות כן באתרוג של שביעית.
הדס: נוהגים אנשי מעשה להצניע אותם ועושים מהם אגודה ומריחין בהם במוצאי שבת [ועל כל פנים לאחר שבירך על הבשמים והריחו בהם, מריח ג"כ על הדסים משום חיבוב מצוה], הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא איעביד ביה מצוה אחריתי (ס' רצ"ז משנה ברורה ס"ק ח'). ויש שנהגו להריח בהם בליל שבת קודם קידוש כמנהג המקובלים.
ערבות הושענא רבה: הושענות חבוטות סגולה לרוכב על סוס. (ספר המידות ממוהר"ן מברסלב, דרך, ו). יש בערבה של הושענא רבה סגולת שמירה למתכוון בה בסכנת דרכים, והכל לפי כושר מעשיו וטוב כוונתו (מנורת המאור נר ג, כלל ד, חס ושלום, ז). מאד מסוגל ליקח עמו להדר ההושענא שלו, או לפחות שידע בבירור באיזה מקום מונחת, ושעת הסכנה בר מינן יזכיר "אני והו השענא" (ליקוטי צבי בשם ספר עובר אורח). כתב בספר יפה ללב (להרב אברהם ב"ר חיים פאלאג'י תרסד אות ט"ו) שהירא מפחד לילה וחלומות רעים, יניח את הערבות בכר מתחת מראשותיו שישן עליו. וכ"ק אדמו"ר החלקת יהושע מביאלא זכותו יגן עלינו הורה – לסגולה לזרע של קיימא – לעשות כן, שיניחו את הערבות בכר מתחת מראשותיו. כתב בליקוטי מהרי"ח (סוכות), סגולה למי שאין לו בנים רחמנא ליצלן, שיבשל ההושענא וישתו את המים האלו, ונרמז בזה ש'ערבה' בגימטריא 'זרע'. כתב המהרש"ל בתשובה, שיש נוהגים לשרוף את החמץ בהושענות שחובטים אותה בהושענא רבה, לפי שכל דבר שנעשה בו מצוה אחת נכון לעשות בה מצוה אחרת (שולחן ערוך הרב תמה, יב). וכן המהרי"ל היה רגיל לעשות ממנו היסק בפי התנור בשעת אפיית המצות (חק יעקב תמה, ג). הושענות שחובטים בהושענא רבה – לשרוף בשריפת חמץ או באפית המצות. [שוהעה"ר סימן תמה סי"בבשם מהרי"ל]
ולאחר אכילה ותלמוד תורה משמח עצמן עם חתן תורה, ואוכלין מיני מגדים ודובשנים, ושותין ממתקים, וחולקים האתרוגים ואוכלים אותו בדבש או בשאר מיני מתיקה בעבור מתק המצוה, ודורשין בענינו של יום. [ספר 'התדיר' לרבינו משה ב"ר יקותיאל איש רומי למשפחת האדומים סימן מה, עמ' רעא] ובספר 'אוהב שלום' (בהשלמה עמ' י') מובא שאצל הרב הקדוש רבי שלום מקאמינקא זכותו יגן עלינו לא עשו אתרוג איינגעמאכץ (מרקחת) עד אחר זאת חנוכה, וטמנו האתרוג עד אז, שהוא זמן גמר חתימה. סימן אחר שהשוו יחד כמה מצות לענין זה (-שלא יהיו מצוות בזויות עליו), כגון שראיתי מאבותי ז"ל במוצאי חג הסוכות שלקחו הלולבין והצניעום עד ערב פסח כדי לבער בו החמץ, משום תרי טעמי: חד, שאחר מצוה גוררת מצוה, וכן כהאי גוונא, שלא יהא מצות בזויות עליו, פן יעשה ממנו מכבד לטאט בו, או אש – אחר שברכו עליו כמה פעמים – לחמם בו. וסימנך (-שמשום שלא יהיו מצות בזויות עליו יש להזהר בכבוד ארבעת המינים אפילו אחר מצוותן) שדרשו רבותינו (זוה"ק ח"ג רפג, א): דכתיב (שה"ש ז, טו) 'אעלה בתמר' – רמוז בו ארבעת מינים – אתרוג ערבה לולב הדס בר"ת "אעלה", והוא בגימטריא כיסוי (-לרמז שדין שלא יהיו מצות בזויות עליו הנלמד מכיסוי הדם – עיין שבת כב. – חל גם על המצוות הרמוזות ב"אעלה" ארבעת מינים). לפיכך המצוות שקולין יחד, ויש בהן טעמים וסודות מחכמי החידות, ואילו הן: שלשתן ביאר לנו הכתוב ברמיזה שנאמר (שמות, ו, ו): 'לכן אמור לבני ישראל' וגו' – 'לכן' ר"ת לולב, כיסוי, נר חנוכה. מהן למדתי לבלתי לעשות דרך בזיון, הוא הדין שאר מצות חמורות, רק חזק לתת פאר וכבוד לחי העולמים אשר נתן לנו את התורה והמצות ברוך הוא. [ספר קושיות (לאחד מן הראשונים באשכנז בתקופת המהר"ם מרוטנבורג זצ"ל. יצא לאור מכת"י בשנת תשס"ז) אות רטו] למה אנו מברכין על הדס במוצאי שבת יותר משאר בשמים, והלא יש בעולם מיני בשמים הרבה שריחן נודף יותר מהדס. תירץ, אלא מפני שבתשרי הוא בא עם אתרוג, ולכך מביאין אותה במוצאי שבת ומברכין עליה, מפני שתחילת עשייתו של עולם במוצאי שבת, ויבוא לפני הקב"ה זכרון המצות שישראל עושין בתשרי. [ספר קושיות הנ"ל אות רפ"א] נהגו להצניע ההושענות לאפיית מצות כדי לעשות בה מצוה וכן כתב הרב ח"י בפ"ו דרל"ג ע"א בזה"ל וחסידים הראשונים נהגו להצניעם ולבער עמהם החמץ בערב פסח או להטילם לתנור באפיית מצות של מצוה דהואיל ואתעביד בה חדא מצוה ליעביד מצוה אחריתי ע"כ ולכן טוב להצניעם עד ערב פסח כדי ליקח קצת מהם ולהשליך אל תוך שריפת החמץ ששורף בו ביום בבוקר וקצת לתנור באפיית המצות אחר חצות. עוד דיבר האיש אדוני האר'ש הרב ח"י שם בשם הראשונים שיש בזה סגולה להיות למשמרת הבית להנצל מכל צרה וגם מכל נדנוד עבירה ע"ש וכן ראיתי בס' ככר לאדן סימן ו' דף קס"ב ע"א בהגהו' על חידוש' אמ"ש שם בפ"ב דשבת קטיר לולבך שכ' וז"ל מכאן משמע שהיו נוהגים להצניע לולבם בביתם אחר החג וכ' הרב המחבר חיד"א ז"ל הכי חזינן לרבנן קשישאי שומרי' ארבעת המינים בכל שנה ואמרו שזה יועיל לשמירה ועוד מצאתי בכתבים ואין כאן מקום להאריך עכ"ל. ומנהגינו ביום הושענא רבה לאחר התפלה ליקח הלולב כשהוא קשור עם הדס וערבה ולהניחו ע"ג פתח הבית שהוא ישן בו לשמירה עד הפסח ובערב פסח לוקחין אותו להשליכו מחציתו בבוקר אל תוך שריפת החמץ ומחציתו לתוך התנור שאופין בו המצות של מצוה (האתרוג עושין אותו רוקח מרקחת בסוק'אר (סוכר) אחר החג (דלעשותו בו ביום א"א שהרי כ' סמוך בסי' תרס"ה ס"א אתרוג כו' אסור שהרי הוקצה לכל ז' ואפי' נפסל אחר שעשה בו המצוה אסור כל ז"י ומ"ש ובש"ע מותר היינו כמו שהוא חי לא לעשותו מעשה רוקח לבשלו בו ביום בסוקאר או בדבש כי אין זה בכלל אוכל נפש לבו ביום שהותר מכללו ואפי' בש"ת אסיר לן) לעלותו על השלחן בליל ט"ו בשבט ראש השנה לאילנות בכלל הפירות שיברכו עליו מאנשי הבית איש או אשה. ומ"ג אם היא הרה ללדת וגם ליתן ממנו למקשה לילד שאומרים שהיא סגולה שתלד בריוח ולא בצער ויצא הולד בר קיימא לחיים טובים ולשלום כשאוכלת ממנו באותה שעה ועיין בס' מועד לכל חי סימן כ"ד אות כ"ה ובס' רפואה וחיים למאר"י דדרא מרן אכא בוצינא דנהורא פי"ב אות גמ"ר. ובספר תניא סימן פ"ו דל"ג ע"כ תלי תניא בערבה לבד שכ' וז"ל ומנהג פשוט בידינו שקבלנו מאבותינו לאחר שגמרו מצות הערבה ביום הושענא רבה כשיוצאין מבהכ"נ כל א' ואחד מוליך הערבה לביתו ומשימין אותה סמוך לראש מטתו לחיבוב מצוה ומנהג כשר הוא עכ"ל וגם הוא מסוגל כי לא תירא מפחד שכ"כ בס' המדות למהר"ן בערך פחד אות ט"ז הושענות חבוטים מסוגלים לבטל הפחד ע"כ והיה בהניח היכא שמניחים אותם בביתם במקום משומר כמדובר. והאיש הירא מפחד לילה כחלום תניחם ותשימם בכר מראשותיו שישן עליו. [יפה ללב ס' תרס"ד אות ט"ו] כתב החיד"א בספרו ככר לאדן (הגהות ירושלמי פ"ב ד"ה קטיר לולבך) והכי חזינן לרבנן קשישאי שומרים ארבעת המינים בכל שנה ושנה ואמרו שזה יועיל לשמירה.
אמר רבי יוחנן, מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי אמר רבי חמא בר עוקבא, אמר רבי יוסי ברבי חניא, מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. (מסכת סוכה, דף לז, ב)
באלין נענועין אינון משפילין מעילא לתתא לשבעים ותרין אומות. (תיקוני זוהר, תיקון ו)
אמר הקב"ה לישראל, פרעו לי מה שהקדמתי לכם בעולם הזה ואני אגמול לעתיד לבא. תטלו לפני לולב בחג ותהללו, וכבר קדמתי לכם ההרים רקדו כאילים (תהילים קיד, ד), ואני פורע לכם לעתיד לבא, ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה (ישעיה נה, יב). [ילקוט שמעוני, תהלים, רמז תרסא]
הלולב שמנענעין, להודיע כי נצחנו את כל המתקוממים עלינו, כדאמרינן בירושלמי ובפסיקתא, ובהדין נצוחייא דנצחין בקרבא ונקטין לולבייא בידיהון, פי' כדרך המלכים המנצחים ותופשים העיירות, ולוקחין הרומח ואות המלכות תלוי בו, ועולין על ראש המגדל ומוליכה ומביאה לכל רוח, להודיע כי המלך נצח את הכל. [ספר המנהיג, הלכות סוכה עמוד תג; אבודרהם, סדר תפלת סוכות]
"דין הנענוע, שהחיוב להוליך ולהביא ולהעלות ולהוריד. והענין לעורר הנפש שתזכור בעת השמחה כי הכל לשם יתברך, ממעלה ועד מטה וד' רוחות, שהכל נכלל בזה". [חינוך, מצוה שכד].
מצות לולב מורה על שיש בו ארבעה מינים, נגד ארבע אותיות שמו יתברך הוי"ה, ומנענע לארבע רוחות העולם ולמעלה ולמטה, כדי להמליכו וליחדו במעלה ובמטה ובארבע רוחות, להעריך ולהרביץ קדושתו בעולמו, ולהניע על ידי זה כל הרע והס"א הסובבין בעולם הזה. [סידורו של שבת, שורש השביעי ענף א]
"הנה אנו מעלין ומורידין הלולב, להעלות כל הדברים התחתונים לה' ית"ש". [זרע קודש, ד"ה תודיענו, דף סב, א]
על ענין זה מורה גם כן ההולכה וההבאה עם הלולב, להורות נתן הגם כי הלך ונסוע מאחרי הש"י, מכל מקום יוכל לעשות תיכף הבאה להביא עצמו אל השי"ת, הגם כי כבר נאמרו סודות עמוקים בכוונות הניענועי הלולב, מכל מקום גם זה אמת ויציב, והבן. [דעת משה, ד"ה לליל, דף קעד, ב]
וידוע מצד הטבע, כי ארבעה המינין כולם משמחי לב רואיהם. [חינוך, מצוה שכ"ד]
ולקחתם לכם, פירוש לעצמיכם, שתקחו לעצמיכם שלא תהיו חס ושלום ברשות היצר הרע ותאוותו, רק 'ולקחתם לכם' לעצמיכם, ולכן לוקחים ארבעת המינים שאמרו חז"ל (ויקרא רבה ל, יד) שדומין לקומת אדם, לולב דומה לשדרה, אתרוג דומה ללב, ערבה לשפתים, הדס לעינים, שרמוז ליקח עצמו וקומתו ולקדש עצמו על ידי התורה. [זרע קודש, ד"ה ולקחתם לכם. דף סא, ב']
שמעתי מפי אדומ"ו הקדוש (מוה"ר נפתלי צבי מראפשיץ) זכותו יגן עלינו, "גבי ארבעה מינים שבלולב שהם נגד השם הוי"ה ב"ה, ולוקח האדם בידו ועושה בו כביכול כרצונו", עכד"ק. [רביד הזהב, פרשת כי תצא ד"ה אופן ב']
"עוד יש לפרש בארבע מינים הללו שהם רמז לארבע איברים שבגוף שהם עיקר פעולות האדם הן לכל המצות הן לכל העבירות והם העינים והלב, וכמו שאמר לבא ועינא תרי סרסורי דחטאה אינון. וכתיב (במדבר טו) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, והשפתים גם כן כי הרבה מצות וכנגדם עבירות תלויות בדבור. והשדרה כי היא עיקר הגוף והכח הנשפע בה מן המוח. אתרוג דומה ללב. לולב דומה לשדרה. הדס לעינים. ערבה לשפתים. והכונה בזה כי האדם בהכשלו בעבירות של ארבעה איברים אלו ימצא כופר בארבעה מינים אלו, לפי שכל עבירה תמצא כופר כשיעשה אדם מצוה שכנגדה". כד הקמח (ערך לולב ד"ה ועוד במדרש). "ארבעת המינים הם דוגמת קומת האדם, כמ"ש ז"ל (ויק"ר ל, יד), הלולב ושדרתו כקומת האדם עם השדרה, ומה שיוצאין העלין למעלה מן השדרה, רומז להמוח שממנו נמשכת השדרה והאתרוג דומה ללב והערבה לשפתים, וההדס לעינים. וצריך כשלוקח הלולב והמינין שעמו והאתרוג, לתקן מה שפגם באלו האברים שהד' מינים רומזים עליהם, ולעשות עצמו בריה חדשה, ליקח את האברים אלו שהם כלל הגוף, מתחת כח היצר הרע שמושל עליו, רק יתן אותם לממשלת היצר טוב, וזה שאמר (ויקרא כג, מ) ולקחתם 'לכם', פירוש לעצמכם". (זרע קודש, ד"ה ולקחתם לכם, דף סג, א)
האתרוג נחמד למראה וטוב למאכל, תוכו כברו, ובו סגולות נפלאות, כי קליפותיו מסירים כל כאב פנימי ומחזיקים את הגידים. בשר עורו הלבן היא אמצעי בחם וקר, אבל נותן כח באדם, הפנימי החמוץ מקרר הכבד ומטהר האדומה, ומרוה את הצמא למים. גרעינים שבו טובים לכל כאב פנימי, ומוסיף עיכול, ומביא הזיעה וכו'. הפרי כולו הוא משמח הלב ומגין הגוף וכו'. מעצו אינם מדברים הרופאים וכו', ולענ"ד לעת חוסר עשבים והדר במקום שאינם מצויים תרופות, אם יחתוך חתיכה מן העץ ויעשו ממנו בישול, יחזיק הגוף למצוא תרופה לנפשו בזה. (מעשה טוביה לרבי טוביה הרופא, ערך פרדס רימונים דף קכ"ט – מתוך ספר זכרון מטמוניות)
"מה נעשה לישראל כי הם מחבבין המצות, לו יהיה מצות אתרוג, הוא האתרוג הוא צומח בלא דעת נפש המשכלת, הנה מניחין אותו בכלי כסף, ומכבדין אותו ומנשקין אותו, לא בעבור צדקתו כי הנה לא פעל כלום כי חומר הוא, רק להיות הוא חפץ של מצוה". (דרך פקודיך מצות לא תעשה ל"ו בהג"ה על אות ה')
האתרוג הוא כתמונת כדור הארץ וכל בליטה ובליטה של האתרוג מורה על מקום מיוחד של כדור הארץ ופיטום מורה על ציר הצפוני והעוקץ מורה על ציר הדרומי, ולפיכך המצוה לאחוז את האתרוג עם הפיטמא למעלה, יען כי כך הוא מצב כדור הארץ ובשביל זה מציירים תמיד חכמי הגיאוגראפיע את מפת הארץ באופן שצד הצפוני הוא למעלה וכל החשיבות של האתרוג למעלה מחוטמו הוא בשביל זה ששם הוא מקום ארץ ישראל עם עיר הקודש ירושלים, כן גילה הרב הקדוש רא"ל הסבא משפאלא זצ"ל ובסוד ה' ליראיו כוון ברוה"ק את אשר נתגלה בזמן האחרון דבר זה כי כדור העולם אינו עגול ככדור רק עגול כביצה וכצורת אתרוג. (דור דעה)
נראה לי דרוב פעמים על ידי משמוש היד ורוב הנענועים נולדו בו [באתרוג] נימורים נימורים, וגם נקלף קצת מקומות מעור העליון הקליפה החיצונה ונעשה מקומות כמנומר וכו', ואי אפשר שיהיה כל פעם מראה אתרוג באותו הכתמים והבהרות שנולדו מזיעת הידים, נראה לי דהוה הדר כיון שבאו על ידי מצותו זהו הודו והדרו. (חתם סופר חידושים פרק לולב הגזול דף ל"ו ע"א)
ה"ישמח ישראל" מאלכסדר זצ"ל שאל פעם אחת בחנוכה לכ"ק הרה"צ פייבל בן כבוד קדושת רבינו בעל "תפארת שמואל" אם היה לו אתרוג מהודר בחג ואמר כי בחנוכה יכולים להתפלל לזכות לאתרוג הדר. [תפארת רבותינו אות ק"ו]
בכתוב בספר בני יששכר מאמר חודש שבט (מאמר ב' אות ב') מהגה"ק רבי צבי אלימלך זצ"ל מדינוב שיתפלל בחמשה עשר בשבט אתרוג ולשון קדשו: ראש השנה לאילן. יש לרמז מה שקבלנו מרבותינו, להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר יפה ומהודר שיזמין הש"י בעת המצטרך למצוה, כי הנה זה היום אשר עולה השרף באילנות, והוא כפי הזכות של כל אחד מישראל, הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה, שיזמן לו הש"י לעת המצטרך את הפרי עץ הדר, והנה תפלתו תעשה פירות, וזהו שרמז התנא באומרו לשון יחיד לאיל"ן, להורות על האילן המיוחד המבואר בתורה למצוה. עכל"ק. לומר כל ספר התהלים ביום חמשה עשר בשבט להתפלל על אתרוג כשר ומהודר, וכל הארבעה מינים שיהיו כשרים על הצד היותר טוב על חג הסוכות הבא עלינו לטובה (כרם שלמה הגה"צ שלמה זלמן פרידמן זצ"ל ע' קס"ב) כתב הבן איש חי בספרו לשון חכמים ס' ל"ח להתפלל על אתרוג בט"ו בשבט וכתב תפילה מיוחדת לזה עיין שם.
ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, ושמחתם לפני ה'"א שבעת ימים (ויקרא כג, מ). כתב הרמב"ם (פ"ז, יג): מצות לולב להינטל ביום הראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן ואפילו בשבת, שנאמר ולקחתם לכם ביום הראשון, ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג, שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, וכו'. בספר החינוך (מצוה תפח) כתב: מצוה לשמוח ברגלים, שנאמר (דברים טז, יד), ושמחת בחגך, והענין הראשון הרמוז בשמחה זו הוא שנקריב שלמים על כל פנים בבית הבחירה וכענין שכתוב וזבחת שלמים, והדר ושמחת בחגך. ובשביל הקרבת השלמים אמרו זכרונם לברכה (חגיגה ו:) נשים חייבות בשמחה, לומר שאף הן חייבות להביא שלמי שמחה. ועוד אמרו ז"ל (שם ח.) שמח בכל מיני שמחה, וככלל זה הוא אכילת הבשר ושתית היין וללבוש בגדים חדשים וחילוק פירות ומיני מתיקה לנערים ולנשים ולשחוק בכלי שיר במקדש לבד. וזו היא שמחת בית השואבה הנזכרת בגמרא (סוכה נ.). כל זה שזכרתי בכלל ושמחת בחגך. ואמרו ז"ל במסכת פסחים (קט.) חייב אדם לשמח בניו ובני ביתו ברגל, ושם נאמר, תניא רבי יהודה בן בתירה אומר בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם וגו', עכשיו אין שמחה אלא ביין שנאמר (תהלים קד, טו) ויין ישמח לבב אנוש. ואמרו עוד, במה משמחם, אנשים בראוי להם ביין ונשים בראוי להן בבגדים נאים. והזהירתנו התורה כמו כן להכניס בכלל השמחה העניים, והגרים והחלושים, שנאמר אתה וגו' והלוי והגר והיתום והאלמנה. כתב בשולחן ערוך הרב, (אורח חיים תקכט, ו) יש בחול המועד מה שא"כ בראש השנה והוא, שכל שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג וכן ביום טוב של עצרת חייב להיות שמח וטוב לב הוא בניו אשתו ובני ביתו וכל הנלוים אליו. ושמחה זו היא מצות עשה מן התורה, שנאמר ושמחת בחגך אתה וביתך וגו'. בשולחן ערוך ס' כתב (בסעיף ב'), כיצד משמחן: הקטנים, נותן להם קליות ואגוזים, הנשים קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו והאנשים וכתב השולחן ערוך הרב ס"ק ז' בזמן שבית המקדש היה קיים היו אוכלין בשר שלמים לשמחה, ועכשיו שאין בית המקדש קיים, אין יוצאים ידי חובת שמחה אלא ביין, שנאמר ויין ישמח לבב אנוש, אבל בשר אין חובה לאכול כיון שאין לנו בשר שלמים, ומכל מקום מצוה יש באכילת בשר ויו"ט כיון שנאמר בו שמחה. והואיל ואי אפשר לנו לשמוח בו בעיקר השמחה שהיא אכילת בשר שלמים. יש לנו לשמחו בשאר כל מיני שמחות, לכך נהגו להרבות מאכלים ביום טוב יותר מבשבת שלא נאמר בו שמחה, וכן בגדי יום טוב צריכים להיות יותר טובים מבגדי שבת. עוד כתב בשולחן ערוך הרב (תקי"ח, א) לגבי קטן שמותר להוציאו במקום שאין עירוב, כי הטיול עמו הוא צורך שמחת יום טוב, עיין שם.
סדר נטילת לולב — הברכה, הנענועים והתפילות · ארבעת המינים באגדה — מעלת המצווה בדברי חז"ל ורבותינו · דיני האתרוג — קנייה, גודל, פיטם, חזזית ואתרוג מורכב · דיני הערבה — סימני הכשרות, שיעור ועלים
קו ההלכה של בית ההוראה — 02-5363333, מענה 24/6.